הודעה על ידי joov » 09 מאי 2009 21:40
שלום, אני איתן, אני התגייסתי לא מזמן ל "צבא הגנה לישראל".
אני בנאדם שאוהב לצחוק, אוהב לעשות צחוקים, לגרום לאחרים לצחוק. בכללי אני מוזיקאי וזה מה שאני רוצה ואוהב להתעסק בו ואני מרגיש שזה מטרת החיים שלי למרות שבגלל המצב הכללי שלי אני כבר לא יודע מי אני, מה אני ומה אני עושה.
הסיפור שלי החל ביום שהתגייסתי לקרבי, הגעתי והכל היה נראה בסדר: חברים חדשים, אנשים חדשים, חוויות חדשות, מקום חדש, כל חדש, הכל תמים, לא ידעתי כמעט כלום על המערכת. בכלל אני בנאדם די תמים, ככה ההורים שלי והחברים שלי אומרים לפחות.
הכל היה בסדר, באותו ערב הכרתי את המפקד שלי שהיה נראה כאילו הוא באמת בנאדם טוב, התעניין לגבי, שאל אותי על עצמי ושאל איך אני מרגיש והכל היה נראה ממש טוב וסבבה. הרגשתי טוב להתגייס, הרגשתי שהצבא זה מקום שלמרות הכל הוא מקום טוב להיות בו.
דרך אגב התגייסתי בערך 3 שבועות אחרי כולם לכן הייתי בהתחלה כמו שקוראים לזה: "פעור". עד עכשיו קוראים לי ככה רק בגלל שאני לא רציני כמו שהם רוצים ומכל דבר אני עושה צחוק. מה הם מצפים, אם אני לא יעשה מכל דבר שהם אומרים לי צחוק אני לא יודע איך אני יתמודד עם זה, אני חושב שאני יודע לאן אני נכנס אבל אני לא מצליח לעכל את זה.
קשה לי שם, אני לא ממש מוצא משהו משותף עם האנשים שם למרות שאני ביחסים טובים איתם, עושה צחוקים ומהצד זה נראה כאילו אנחנו חברים.
הקטע שהכי קשה לי שמסתכלים עליי בתור קבוצה, בתור חלק משלם וזה אני ממש נגד. אני מאמין באינדיווידואליות ואני מאמין שבכל אחד יש משהו שהוא אמור להוציא החוצה ולא בזה שתיקח קבוצת אנשים ותכריח אותם להיות ביחד ולעשות מה שאומרים להם.
לפני זמן קצר שלחו אותנו לחפש חייל נעדר, כפי שאמרו לנו או שהוא התאבד או שהוא גנב נשק ונפקד. חשבנו שזה צחוק:
מי ישלח טירונים לחפש חייל שיש חשד שהתאבד. אמרו לנו שם במפורש, רוב הסיכויים שאתם תמצאו גופה.
אמרנו לעצמינו: "בולשיט". ציפינו שיש חשש שחייל התאבד הצבא ישלח את כל העולם ואשתו לחפש אותו.
ציפינו שכשנגיע לבסיס לא יהיה מקום לזוז מרוב אנשים. ציפינו ליחידות חיפוש מיוחדות, ציפינו למיליון שוטרים צבאים.
רק בשביל הידע כל זה קורה לאחר שהוא נעדר 12 שעות.
אנחנו מגיעים ומה אנחנו מגלים? ששלחו רק 40 טירונים. זה הכל, היו שם איזה 2 שוטרים צבאים וכמה אנשים על פלאפלים.
ממש אכפת לצבא מחיי אדם.
בכל מקרה כל הלילה ערכנו חיפושים בבסיס ובבוקר אחד הקצינים מצא את הגופה של אותו בחור, שהוא דפק לעצמו כדור בראש.
ככה נגמר הסיפור, אף אחד מאיתנו לא ראה את הגופה. מזל שכך. כולנו היינו בהלם.
עשינו צחוק מהעניין, חשבנו שזה תרגיל, אמרנו לעצמינו: " בטח הוא יושב עם בירה ומסתלבט בבית".
בכל מקרה הגענו לבסיס חזרה והכל המשיך כרגיל, אפילו שיחה או איזשהי אמירה מצד גורם בכיר לא הייתה. כלום.
הייתה לי הרגשה שבסה"כ מצאנו איזה חתול מת. כאילו כלום לא קרה.
הבעיה הכי גדולה שעכשיו שאני כותב את השורות האלה אני לא מרגיש כלום, לא עצוב, לא שמח, כלום, כאילו מרגיש כלום.
הצבא הכניס אותי למצב שלא הכרתי בחיים, מצב שאני לא מרגיש בו כלום.
בכל מקרה גם עכשיו לא יודע ממה יש לי צפצופים מטורפים באוזניים וזה משגע אותי ואני לא יודע למה זה קרה ואפילו זה לקח חודש עד שקיבלתי הפנייה לרופא.
בנוסף לכל זה גם המפקד שדופק לך אגרופים ובעיטות לא ממש מועיל. במסע השבעה עשיתי קצת צחוקים אז הוא פשוט בא ודופק לי בעיטה ברגל ואומר עם לא תשתוק תקבל עוד אחת. בהמשך המסע ראיתי סטיקלייט שלא ידעתי שהוא כדי לסמן את הדרך, חשבתי שהוא סתם שם אז הרמתי אותו. הוא תפס אותי ודפק לי אגרוף בכתף.
בסוף המסע הוא דפק לכולם אגרוף בקבלת תג היחידה ולי משום מה הוא דפק אחת ממש חזקה.
זה ממש כואב לי מבפנים שהוא מתייחס אליי ככה כי דיברתי איתו ואמרתי לו שאני לא יודע מה קורה איתי ושאני ממש מתגעגע לחברים למשפחה למוזיקה, הסברתי לו שזה החיים שלי, הסברתי לו שאין לי משהו חוץ מהמוזיקה, שזה כל מה שנותן לי את הטעם לחיות ולמרות זה חשוב לי לשרת את המדינה ולתרום והוא רק אמר שלא נורא תהיה חזק ותצא לוחם וזה התרומה שלך למדינה. זה באמת ככה. האמת שעכשיו כבר לא אכפת לי גם מזה, אני לא מתגעגע לכלום לא רוצה כלום. לא אכפת לי מכלום. אני לא מרגיש שום דבר מבפנים. זה הכי משגע אותי.
היה לנו בדיקת כוננות עם הסמל, וה מ"מ מגיע ואמר ככה: "אני שומע יותר מדי דיבורים מאנשים על טופס 55 ועל לצאת מפה, אז רק שתדעו: אף אחד לא יוצא מפה, אתם החלטתם להתגייס לפה מרצון לשרת את המדינה, וזה מה שיהיה. תתמודדו עם מה שיש וכולם פה יצאו לוחמים". הוא ממש היה נראה רציני ואני פוחד מלעשות משהו עכשיו
יש עוד מליון דברים שאני יכול לכתוב אבל פשוט לא עולים לי לראש כרגע. ובכלל אני לא יודע איך להגיד את זה. סתם כתבתי עכשיו מה שעלה לי לראש.
אני ממש רוצה עצה שלכם, מה לעשות?.
אני לא יודע מה לעשות. אני מפחד לעשות משהו שיגרום לי להיכנס לכלא או לעשות לעצמי כתם בחיים.
אני צריך עזרה.
אני לא ממש רוצה לצאת מהצבא כי אין לי אומץ להתמודד עם ההשלכות החברתיות של זה, אני מעדיף לעשות שירות קרוב לבית, שאני יחזור כל יום הביתה. בנאדם שאני מכיר עושה שירות כזה, 4 שעות כל יום. אני ממש אודה לכם אם תוכלו לכוון אותי ואני ממש שמח שמצאתי את המקום הזה. פשוט זה ממש עושה לי טוב לכתוב את הכל. אני מרגיש ממש טוב עכשיו שכתבתי את כל זה.
מחר אני חוזר לבסיס לעוד שבועיים, ושאני יחזור אני מקווה למצוא פיתרון.
תודה לכל אנשי הפורום ותודה לאנשים שמקימים את הפורום ותודה שקיים כזה מקום שאפשר לפנות אליו בעת צרה.
זה מאוד יעזור לי אם אפשר לפנות אליכם טלפונית, כי זה קשה לי לספר דברים בכתיבה.
תודה,
איתן.
שלום, אני איתן, אני התגייסתי לא מזמן ל "צבא הגנה לישראל".
אני בנאדם שאוהב לצחוק, אוהב לעשות צחוקים, לגרום לאחרים לצחוק. בכללי אני מוזיקאי וזה מה שאני רוצה ואוהב להתעסק בו ואני מרגיש שזה מטרת החיים שלי למרות שבגלל המצב הכללי שלי אני כבר לא יודע מי אני, מה אני ומה אני עושה.
הסיפור שלי החל ביום שהתגייסתי לקרבי, הגעתי והכל היה נראה בסדר: חברים חדשים, אנשים חדשים, חוויות חדשות, מקום חדש, כל חדש, הכל תמים, לא ידעתי כמעט כלום על המערכת. בכלל אני בנאדם די תמים, ככה ההורים שלי והחברים שלי אומרים לפחות.
הכל היה בסדר, באותו ערב הכרתי את המפקד שלי שהיה נראה כאילו הוא באמת בנאדם טוב, התעניין לגבי, שאל אותי על עצמי ושאל איך אני מרגיש והכל היה נראה ממש טוב וסבבה. הרגשתי טוב להתגייס, הרגשתי שהצבא זה מקום שלמרות הכל הוא מקום טוב להיות בו.
דרך אגב התגייסתי בערך 3 שבועות אחרי כולם לכן הייתי בהתחלה כמו שקוראים לזה: "פעור". עד עכשיו קוראים לי ככה רק בגלל שאני לא רציני כמו שהם רוצים ומכל דבר אני עושה צחוק. מה הם מצפים, אם אני לא יעשה מכל דבר שהם אומרים לי צחוק אני לא יודע איך אני יתמודד עם זה, אני חושב שאני יודע לאן אני נכנס אבל אני לא מצליח לעכל את זה.
קשה לי שם, אני לא ממש מוצא משהו משותף עם האנשים שם למרות שאני ביחסים טובים איתם, עושה צחוקים ומהצד זה נראה כאילו אנחנו חברים.
הקטע שהכי קשה לי שמסתכלים עליי בתור קבוצה, בתור חלק משלם וזה אני ממש נגד. אני מאמין באינדיווידואליות ואני מאמין שבכל אחד יש משהו שהוא אמור להוציא החוצה ולא בזה שתיקח קבוצת אנשים ותכריח אותם להיות ביחד ולעשות מה שאומרים להם.
לפני זמן קצר שלחו אותנו לחפש חייל נעדר, כפי שאמרו לנו או שהוא התאבד או שהוא גנב נשק ונפקד. חשבנו שזה צחוק:
מי ישלח טירונים לחפש חייל שיש חשד שהתאבד. אמרו לנו שם במפורש, רוב הסיכויים שאתם תמצאו גופה.
אמרנו לעצמינו: "בולשיט". ציפינו שיש חשש שחייל התאבד הצבא ישלח את כל העולם ואשתו לחפש אותו.
ציפינו שכשנגיע לבסיס לא יהיה מקום לזוז מרוב אנשים. ציפינו ליחידות חיפוש מיוחדות, ציפינו למיליון שוטרים צבאים.
רק בשביל הידע כל זה קורה לאחר שהוא נעדר 12 שעות.
אנחנו מגיעים ומה אנחנו מגלים? ששלחו רק 40 טירונים. זה הכל, היו שם איזה 2 שוטרים צבאים וכמה אנשים על פלאפלים.
ממש אכפת לצבא מחיי אדם.
בכל מקרה כל הלילה ערכנו חיפושים בבסיס ובבוקר אחד הקצינים מצא את הגופה של אותו בחור, שהוא דפק לעצמו כדור בראש.
ככה נגמר הסיפור, אף אחד מאיתנו לא ראה את הגופה. מזל שכך. כולנו היינו בהלם.
עשינו צחוק מהעניין, חשבנו שזה תרגיל, אמרנו לעצמינו: " בטח הוא יושב עם בירה ומסתלבט בבית".
בכל מקרה הגענו לבסיס חזרה והכל המשיך כרגיל, אפילו שיחה או איזשהי אמירה מצד גורם בכיר לא הייתה. כלום.
הייתה לי הרגשה שבסה"כ מצאנו איזה חתול מת. כאילו כלום לא קרה.
הבעיה הכי גדולה שעכשיו שאני כותב את השורות האלה אני לא מרגיש כלום, לא עצוב, לא שמח, כלום, כאילו מרגיש כלום.
הצבא הכניס אותי למצב שלא הכרתי בחיים, מצב שאני לא מרגיש בו כלום.
בכל מקרה גם עכשיו לא יודע ממה יש לי צפצופים מטורפים באוזניים וזה משגע אותי ואני לא יודע למה זה קרה ואפילו זה לקח חודש עד שקיבלתי הפנייה לרופא.
בנוסף לכל זה גם המפקד שדופק לך אגרופים ובעיטות לא ממש מועיל. במסע השבעה עשיתי קצת צחוקים אז הוא פשוט בא ודופק לי בעיטה ברגל ואומר עם לא תשתוק תקבל עוד אחת. בהמשך המסע ראיתי סטיקלייט שלא ידעתי שהוא כדי לסמן את הדרך, חשבתי שהוא סתם שם אז הרמתי אותו. הוא תפס אותי ודפק לי אגרוף בכתף.
בסוף המסע הוא דפק לכולם אגרוף בקבלת תג היחידה ולי משום מה הוא דפק אחת ממש חזקה.
זה ממש כואב לי מבפנים שהוא מתייחס אליי ככה כי דיברתי איתו ואמרתי לו שאני לא יודע מה קורה איתי ושאני ממש מתגעגע לחברים למשפחה למוזיקה, הסברתי לו שזה החיים שלי, הסברתי לו שאין לי משהו חוץ מהמוזיקה, שזה כל מה שנותן לי את הטעם לחיות ולמרות זה חשוב לי לשרת את המדינה ולתרום והוא רק אמר שלא נורא תהיה חזק ותצא לוחם וזה התרומה שלך למדינה. זה באמת ככה. האמת שעכשיו כבר לא אכפת לי גם מזה, אני לא מתגעגע לכלום לא רוצה כלום. לא אכפת לי מכלום. אני לא מרגיש שום דבר מבפנים. זה הכי משגע אותי.
היה לנו בדיקת כוננות עם הסמל, וה מ"מ מגיע ואמר ככה: "אני שומע יותר מדי דיבורים מאנשים על טופס 55 ועל לצאת מפה, אז רק שתדעו: אף אחד לא יוצא מפה, אתם החלטתם להתגייס לפה מרצון לשרת את המדינה, וזה מה שיהיה. תתמודדו עם מה שיש וכולם פה יצאו לוחמים". הוא ממש היה נראה רציני ואני פוחד מלעשות משהו עכשיו
יש עוד מליון דברים שאני יכול לכתוב אבל פשוט לא עולים לי לראש כרגע. ובכלל אני לא יודע איך להגיד את זה. סתם כתבתי עכשיו מה שעלה לי לראש.
אני ממש רוצה עצה שלכם, מה לעשות?.
אני לא יודע מה לעשות. אני מפחד לעשות משהו שיגרום לי להיכנס לכלא או לעשות לעצמי כתם בחיים.
אני צריך עזרה.
אני לא ממש רוצה לצאת מהצבא כי אין לי אומץ להתמודד עם ההשלכות החברתיות של זה, אני מעדיף לעשות שירות קרוב לבית, שאני יחזור כל יום הביתה. בנאדם שאני מכיר עושה שירות כזה, 4 שעות כל יום. אני ממש אודה לכם אם תוכלו לכוון אותי ואני ממש שמח שמצאתי את המקום הזה. פשוט זה ממש עושה לי טוב לכתוב את הכל. אני מרגיש ממש טוב עכשיו שכתבתי את כל זה.
מחר אני חוזר לבסיס לעוד שבועיים, ושאני יחזור אני מקווה למצוא פיתרון.
תודה לכל אנשי הפורום ותודה לאנשים שמקימים את הפורום ותודה שקיים כזה מקום שאפשר לפנות אליו בעת צרה.
זה מאוד יעזור לי אם אפשר לפנות אליכם טלפונית, כי זה קשה לי לספר דברים בכתיבה.
תודה,
איתן.
