דכאון, אפטיות ודם.

מידע לגבי תהליכי קבלת פטור משירות צבאי

המנהלים: newprofile, MSMS

Dichotomy
הודעות: 3
הצטרף: 12 פברואר 2012 07:55
יצירת קשר:

דכאון, אפטיות ודם.

הודעהעל ידי Dichotomy » 12 פברואר 2012 08:28

שלום רב, אני בחור בן 19 על גבול 20, ואני מטייל באתר הזה כבר ... שנה, לפחות. כל האינפורמציה שמצאתי פה שימשה אותי רבות, אך אני מרגיש שזה פשוט לא מספיק.
אז לפני שאני פותח בסיבות הפנייה שלי, הנה מעט מן הסיפור שלי;

אני גדלתי כמתגבר מנוכר מן החברה בשל, ככל הנראה, הבחירה האישית שלי. לא הסתדרתי הייטב עם אנשים אז היסתגרות נראתה כהבחירה הנכונה;
עם החוסר בחיי חברה גם חסר לי היכולת למעשה להבין מעט מן עצמי, ולאחר שהתבצרתי בתוך עצמי במשך....12 שנה בערך; מצאתי את עצמי כאדם נרקסיסטי, ניהיליסטי, אגנוסטי, מיזנטרופי אפאטי לחלוטין ובאופן כללי שמסכם את הכול ; נטול רגשות.

עם הזמן זה התווכח לי שהיכולות החברתיות שחסרו לי הן הכרחיות לחיי יום-יום בצבא; גוף גרעיני שלוקח אנשים מכל הדמוגרפיות, ללא בחירת האחד בנושא, ודוחס אותם יחדיו בתקווה שיסתדרו.
אני כבר כחודשיים בצבא (19-20 ורק חודשיים? נשארתי שנה נוספת בגן והיו לי הרבה מאוד עיקובים עם הצבא), ובסוף הטירונות הרגשתי כי אני חייב לסתום את הפה שלי, לבלום ולחסום את ההתבטאות שלי כלפי החברה, למען ההיסתדרות שלי בחברה (מיותר להוסיף שזה הקנה לי הרבה מאוד חרדות שמובלות עד עצם היום הזה) ; בטירונות לא עשיתי זאת, ולמדתי מזה. נהייתי מן עוף מוזר, ולאדם שהוא מעט מיזנטרופי; היכולת להתמודד עם כל תצומת לב, במיוחד שלילית, אינה קלה ואף מייסרת.

אבל סיימתי את זה, לא בקלות בכלל.
אני עכשיו בקורס טמ"מ, באם זה טוב או רע זה אינו רלוונטי ; אני עדיין מרגיש אותו דבר אך יותר גרוע.

בוקר אחד, לאחר רצף של התקפות חרדה, התעוררתי והגעתי למסקנה שאני חלול לחלוטין, אפילו מחשבות יותר לא רצות בראש שלי. "אני חייב לנטול שליטה על התוכן הפנימי שלי והרגשות שאני תבע לחוש" חשבתי; החלטתי שהדרך הכי טובה לעשות זאת זה דרך כאב, כעת יש לי מספר פסים על היד והתמכרות קלה לכאב, הכל הודות לצבא היקר.

חלק ממכם עלולים להתווכח כי "זה נראה שאתה מתרץ כי בעיות קיימות, התעוררו בגלל הצבא; בעיות אלו היו יכולות להתעורר באותה מידה בחיים האזרחיים; מה תעשה אז?"
בחיים האזרחיים יש לי לפחות את ספק הבחירה, מי ישמע כמה חופש בחירה יש בחיינו, אני יכול להתרכז במה שאני אוהב לעשות ולהיות מה שאני רוצה להיות עם מי שאני רוצה. בנוסף, אני יכול להראות איך שאני רוצה להראות. בצבא, אני אפילו את הבית לא רואה ; שלאחרונה הבנתי שזה אחד הגורמים שגורמים לי לאבד את השפיאות שלי לחלוטין; נוסטלגיה. געגוע למה שהיה לי, וההבנה מה שיש לי עכשיו ובעתיד הקרוב היא ...מרסקת.

בתחילת דרכי הרגשתי שהצבא לקח ממני את המראה שלי, חייתי עם זה. אבל עכשיו אני מרגיש שהצבא נוטל ממי את עצמי;
אני לא מרגיש, אני בקושי אוכל אני סובל מחרדות אקראיות על בסיס יומי ואני מסיב נזק-עצמי כדי להתמודד עם זה.
אני רוצה להוסיף שיש לי כבר תור לקב"ן, אני מרגיש שאני בדרך הנכונה לעשות... משהו בנוגע לזה, צר לי על המגילה אך אני מרגיש לא מרוכז כבר הרבה מאוד זמן.

השאלות שלי הן ;
איך אני בדיוק ניגש לזה?
האם לדעתכם הטענות שלי ריאליות? (לא נשמעות כמו משהו שנשלף מהתחת)
והכי חשוב : מה אתם חושבים שיוכלים להעניק לי? השאיפה שלי היא כמובן לצאת מהצבא, אך אני מרגיש ספקות.

תודה רבה, מקווה לשמוע ממכם. כל תגובה תהיה נהדרת. (סליחה מראש על כל שגיאה בגוף ההודעה)
אורח

Re: דכאון, אפטיות ודם.

הודעהעל ידי אורח » 12 פברואר 2012 12:17

Dichotomy כתב:שלום רב, אני בחור בן 19 על גבול 20, ואני מטייל באתר הזה כבר ... שנה, לפחות. כל האינפורמציה שמצאתי פה שימשה אותי רבות, אך אני מרגיש שזה פשוט לא מספיק.
אז לפני שאני פותח בסיבות הפנייה שלי, הנה מעט מן הסיפור שלי;

אני גדלתי כמתגבר מנוכר מן החברה בשל, ככל הנראה, הבחירה האישית שלי. לא הסתדרתי הייטב עם אנשים אז היסתגרות נראתה כהבחירה הנכונה;
עם החוסר בחיי חברה גם חסר לי היכולת למעשה להבין מעט מן עצמי, ולאחר שהתבצרתי בתוך עצמי במשך....12 שנה בערך; מצאתי את עצמי כאדם נרקסיסטי, ניהיליסטי, אגנוסטי, מיזנטרופי אפאטי לחלוטין ובאופן כללי שמסכם את הכול ; נטול רגשות.

כמה דרמטי. כל ההגדרות שלך טובות לילדות בנות 16 שחיות בסרט רומנטי, אתה גבר או סמרטוט?
כדאי שתלמד ותחייה ותשפר את החיים שלך במקום להתפלסף על דברים מטופשים כמו "אין חברים" "אין רגשות" ושאר דברים מטופשים כאלה.
אם תמשיך אתה תגמור בגיל 40 עם אמא בבית, שכנראה פינקה אותך יותר מידי כי אם היה לך קשה היית חושב פחות על כל ההתפלספויות המטופשות שלך ויותר על איך לחיות טוב יותר.


עם הזמן זה התווכח לי שהיכולות החברתיות שחסרו לי הן הכרחיות לחיי יום-יום בצבא; גוף גרעיני שלוקח אנשים מכל הדמוגרפיות, ללא בחירת האחד בנושא, ודוחס אותם יחדיו בתקווה שיסתדרו.
אני כבר כחודשיים בצבא (19-20 ורק חודשיים? נשארתי שנה נוספת בגן והיו לי הרבה מאוד עיקובים עם הצבא), ובסוף הטירונות הרגשתי כי אני חייב לסתום את הפה שלי, לבלום ולחסום את ההתבטאות שלי כלפי החברה, למען ההיסתדרות שלי בחברה (מיותר להוסיף שזה הקנה לי הרבה מאוד חרדות שמובלות עד עצם היום הזה) ; בטירונות לא עשיתי זאת, ולמדתי מזה. נהייתי מן עוף מוזר, ולאדם שהוא מעט מיזנטרופי; היכולת להתמודד עם כל תצומת לב, במיוחד שלילית, אינה קלה ואף מייסרת.

אבל סיימתי את זה, לא בקלות בכלל.
אני עכשיו בקורס טמ"מ, באם זה טוב או רע זה אינו רלוונטי ; אני עדיין מרגיש אותו דבר אך יותר גרוע.

בוקר אחד, לאחר רצף של התקפות חרדה, התעוררתי והגעתי למסקנה שאני חלול לחלוטין, אפילו מחשבות יותר לא רצות בראש שלי. "אני חייב לנטול שליטה על התוכן הפנימי שלי והרגשות שאני תבע לחוש" חשבתי; החלטתי שהדרך הכי טובה לעשות זאת זה דרך כאב, כעת יש לי מספר פסים על היד והתמכרות קלה לכאב, הכל הודות לצבא היקר.

למרות שבסרטים ההוליוודיים כשאנג'לינה ג'ולי חותכת את עצמה והיא מאוד "מיוסרת" זה מגניב וסקסי, כשאתה עושה את זה זה פתטי ודוחה. אם הייתי רואה גבר עם חתכים בידיים הייתי חושב שהוא אידיוט.
החיים שלך כנראה מאוד משעממים ואתה לא מעסיק את עצמך בשום דבר, אז אתה יוצא מדעתך... תתחיל ללמוד משהו או לעבוד, ותפסיק לחיות בסרט מגניב כי אתה לא בהוליווד ואתה גם לא כוסית.


חלק ממכם עלולים להתווכח כי "זה נראה שאתה מתרץ כי בעיות קיימות, התעוררו בגלל הצבא; בעיות אלו היו יכולות להתעורר באותה מידה בחיים האזרחיים; מה תעשה אז?"
בחיים האזרחיים יש לי לפחות את ספק הבחירה, מי ישמע כמה חופש בחירה יש בחיינו, אני יכול להתרכז במה שאני אוהב לעשות ולהיות מה שאני רוצה להיות עם מי שאני רוצה. בנוסף, אני יכול להראות איך שאני רוצה להראות. בצבא, אני אפילו את הבית לא רואה ; שלאחרונה הבנתי שזה אחד הגורמים שגורמים לי לאבד את השפיאות שלי לחלוטין; נוסטלגיה. געגוע למה שהיה לי, וההבנה מה שיש לי עכשיו ובעתיד הקרוב היא ...מרסקת.

בלה בלה בלה... התפלספות, בכיינות, הטלת אחריות על כל העולם... אמא ממש פינקה אותך אה?

בתחילת דרכי הרגשתי שהצבא לקח ממני את המראה שלי, חייתי עם זה. אבל עכשיו אני מרגיש שהצבא נוטל ממי את עצמי;
אני לא מרגיש, אני בקושי אוכל אני סובל מחרדות אקראיות על בסיס יומי ואני מסיב נזק-עצמי כדי להתמודד עם זה.
אני רוצה להוסיף שיש לי כבר תור לקב"ן, אני מרגיש שאני בדרך הנכונה לעשות... משהו בנוגע לזה, צר לי על המגילה אך אני מרגיש לא מרוכז כבר הרבה מאוד זמן.

הקבן הוא לא פסיכולוג שרוצה להקשיב לך, הוא רוצה להשאיר אותך בצבא ע"י משפטי מוטיבציה בשקל והבטחות בגרוש. אם תתחיל להתפלצף ולהתפלסף על החיים אתה לא תקבל הרבה.
תהיה ישיר ולעניין, לא מסוגל יותר, תראה את הצלקות (אם כבר עשית אותן אין טעם להסתיר), והוא כבר ישאל אותך את שאר השאלות ותענה ישר ולעניין ואם אתה לא יודע מה לענות אז אל תפליץ תשובות אלא תגיד "לא יודע".


השאלות שלי הן ;
איך אני בדיוק ניגש לזה?
האם לדעתכם הטענות שלי ריאליות? (לא נשמעות כמו משהו שנשלף מהתחת)
והכי חשוב : מה אתם חושבים שיוכלים להעניק לי? השאיפה שלי היא כמובן לצאת מהצבא, אך אני מרגיש ספקות.

תודה רבה, מקווה לשמוע ממכם. כל תגובה תהיה נהדרת. (סליחה מראש על כל שגיאה בגוף ההודעה)
tal124
הודעות: 3
הצטרף: 12 פברואר 2012 18:26
יצירת קשר:

Re: דכאון, אפטיות ודם.

הודעהעל ידי tal124 » 12 פברואר 2012 20:59

למה אתה עונה לו ככה?!
ילד מספר לך על המצב שהוא נמצא ורואים שהוא באמת סובל ואתה מדבר לא יפה.
אני מסכים איתך בחלק מהדברים אבל אם כבר אתה רוצה לעזור אז תדבר יפה ואל תפגע.

תקשיב אחי.. אני באמת לא פסיכולוג ולא מבין גדול למרות שסיימתי 3 שנים בצבא ומכיר קבנים והכל
אני לא מעודד לצאת מהצבא בשום אופן..אבל אם ומדובר באדם שבאמת סובל ושקשה לו ואני לא מדבר בגבול הנורמלי שזה רובם
שזה נראה לי המצב שאתה נמצא בו אז חד וחלק שכן..בשביל מצבים כאלה יש פסיכולים ופסיכיאטרים..אם זה מגיע למצב שאתה פוגע בעצמך..זה לא תקין! לא תקין בכלל! אז כן לא בושה לצאת מהצבא ויותר מכן עדיף!
קודם כל תפסיק עם זה! תטפל בעצמך גם בלי קשר לצבא! שום דבר לא שווה פגיעה פיזית בעצמך
לענייננו לך לקבן תספר לו על הכל. ובאמת תדבר ישר ולעניין בלי התפלספויות...כי אז אתה גם תשאר בצבא וגם תספוג שיחות חיזוק ומוטיבציה שאני לא יודע כמה יעזרו..וגם אם יעזרו אתה עדיין תשאר בצבא!
שלא יהיה לך ספקות אחי..אם ואתה סובל ברמה שאתה מספר שאתה. אם וזה הגיע למצב שאתה פוגע בעצמך! חד וחלק גש לקבן באופן דחוף. תקצין את כל מה שאתה מספר! בלי התפלספויות ובלי מריחות.ישר לעניין. תגיד שאתה כל הזמן חושב רק התאבדות ושזה הדבר היחיד שעובר לך בראש.
באמת שלדעתי במצב שלך אין הרבה מה להקצין. אתה באמת סובל! אבל כדי להשיג תמטרות שלך אז כן!

מאחל לך רק הצלחה ובריאות!
גם לי היו תקופות בצבא שסבלתי כשהייתי בתחילת השירות שלי מיועד להיות לוחם.
אני אישית לא רציתי לצאת לגמרי מהצבא ועשיתי המון כדי להסתדר ולהתקמבן ובסוף הגעתי לווינגייט בין הייתר עם קבן למרות שאין לי פרופיל נפשי.
הרבה יותר בזכות המזל.
אני מספר לך את זה כדי שתדע שפה לא מדובר בכל החיים שלך. זה תקופה של שלוש שנים שעוברת מאוד מהר :) למרות שזה לא נגמר בזה ויש גם מילואים.
אל תעשה דברים שטותיים ואל תפגע בצעמך!
Dichotomy
הודעות: 3
הצטרף: 12 פברואר 2012 07:55
יצירת קשר:

Re: דכאון, אפטיות ודם.

הודעהעל ידי Dichotomy » 12 פברואר 2012 22:15

למגיב הראשון; פשוט מיותר, בן אדם. ביקשתי עזרה לא ביקורת אישית. אני מצפה דברים כאלו מהצבא ולא מהפורום הזה.

למגיב השני; תודה, וכן; יש לי בעיה עם פורומים חדשים, לדבר יפה על היתר וכד'.
אני יודע שזו תקופה לא ארוכה מספיק בשביל להקריב את החיים.שלי, אך כמובן מדיעם זה נראה כמו הפיתרון הפשוט ביותר.
הבעיה שלי עכשיו היא, כפי שהמגילה בתחילת העמוד מראה, המחשבות שלי לא מרוכזות.בעליל. משהו מכיר דרך לרכז אותן כדי שלפחות יהיה לי משהו לא פלצני לומר לקבן?
תודה רבה.
אורח

Re: דכאון, אפטיות ודם.

הודעהעל ידי אורח » 13 פברואר 2012 01:29

Dichotomy כתב:למגיב הראשון; פשוט מיותר, בן אדם. ביקשתי עזרה לא ביקורת אישית. אני מצפה דברים כאלו מהצבא ולא מהפורום הזה.

בגלל שעטפו אותך בצמר גפן כל החיים הכנסת את עצמך לסרט סינדרלה, וכדאי שתתעורר ותריח את החרא של העולם המציאותי ותדבר לעניין ופתוח כמו ילדה בת 12 במחזור.

למגיב השני; תודה, וכן; יש לי בעיה עם פורומים חדשים, לדבר יפה על היתר וכד'.
אני יודע שזו תקופה לא ארוכה מספיק בשביל להקריב את החיים.שלי, אך כמובן מדיעם זה נראה כמו הפיתרון הפשוט ביותר.
הבעיה שלי עכשיו היא, כפי שהמגילה בתחילת העמוד מראה, המחשבות שלי לא מרוכזות.בעליל. משהו מכיר דרך לרכז אותן כדי שלפחות יהיה לי משהו לא פלצני לומר לקבן?
תודה רבה.


הנה התחלת לרכז את הבעיות שלך מצויין, מהודעה של 1500 תווים להודעה של 100. אותו דבר אצל הקבן, באת אליו כי רע לך, ואת השאלות תשאיר לו.
oli
הודעות: 4
הצטרף: 06 פברואר 2012 23:13
יצירת קשר:

Re: דכאון, אפטיות ודם.

הודעהעל ידי oli » 14 פברואר 2012 19:53

הייתי ממליצה לך ללכת על הקו של חרדה חברתית ודיכאון.. פשוט תתנהג כמו עוף מוזר ותגיד שאתה לא יכול לתפקד ושיש לך מחשבות אובדניות כל הזמן.. (תקצין את המצב הקיים).
אורח

Re: דכאון, אפטיות ודם.

הודעהעל ידי אורח » 15 פברואר 2012 00:09

איך לגשת לזה? אתה צריך להחליט מראש מה אתה רוצה - כי אם הגעת למצב של פגיעה עצמית, ויש לך קשיי הסתגלות וחרדה לפי מה שכתבת זה מצב די קשה שאם לא מטפלים בוא זה יתדרדר למחשבות אובדניות וגרוע יותר.
אני מאמין שהקב"ן ישאל אותך בשלב מסוים אחרי שישמע את המצב מה אתה רוצה בעצם - שיחות שבועיות עם הקב"ן, טיפול תרופתי, הורדת פרופיל, לצאת מהצבא.
רק שתדע שלפסיכיאטר (שאליו מגיעים דרך הקב"ן והם עושים אותו דבר בתכלס) יש כוח לעשות הכל - ת"ש 7, קה"ס, פרופיל 45, 21, פסילת מקצוע.
אז תנסה לחשוב טוב מה אתה רוצה. אם אתה רוצה לצאת מהצבא הייתי מקצין קצת (מחשבות אובדניות) ותסמינים מטארגט 21.
אני מתאר לעצמי שההורים שלך לא יודעים על המצב - איך הם יקבלו את היציאה מהצבא?

טענות ריאליות. גם אם זה נשמע למישהו לא הגיוני זאת הנפש שלך ואתה לא המצאת את זה. למרות שזה כן הגיוני.
Dichotomy
הודעות: 3
הצטרף: 12 פברואר 2012 07:55
יצירת קשר:

Re: דכאון, אפטיות ודם.

הודעהעל ידי Dichotomy » 15 פברואר 2012 20:42

תודה רבה על התגובות ולפני שאננ מגיב לתגובות תנו לי לעדכן; לפני מספר ימים לאחר דיבור מייסר דו-יומי עם המפקדים, החליטו להקפיץ את התחת שלי למיון פסיכיאטרי בחצות, ככל הנראה בגלל שהקבן לא היה אמור להיות פנוי למשך השבוע...לומרות שאני פוגש אותו מחר (יום חמישי).

עכשיו : אני מסכים שאם המצב לא יטופל, זה רק ידרדר. יש לי אצ השאיפה לצאת מהצבא, אבל פרה פרה.
ההורים שלי מודעים למצב, היה לי חשוב שהם יתערבו ויחזקו את הטענות שלי, הם רק לא יודעים על הפגיעה עצמית שלי..
זה כל מה שאני יכןל לחשוב עליו, תודה רבה על התגובות. (נכתב דרך הטלפון, תתעלמו משגיאןת)

חזור אל “רשת הליווי לסרבנים ונמנעים”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 17 אורחים