השחרור ומה שאחרי

מידע לגבי תהליכי קבלת פטור משירות צבאי

המנהלים: newprofile, MSMS

xs1
הודעות: 2
הצטרף: 27 יולי 2013 22:22
יצירת קשר:

השחרור ומה שאחרי

הודעהעל ידי xs1 » 27 יולי 2013 23:39

שיררתי בצה"ל בסך הכל שנה וחצי.
במהלך כל השירות שלי הייתי תחת הרגשה עצמית כזאת של מעבר, כל הזמן חיפשתי לעבור לבסיס הכי טוב שאפשר, הכי קל"ב והכי יומיות מקוצרות. הפרופיל שלי גבוה וכן גם הקב"א גבוהה מאוד והצבא היה עקשן איתי.
עברתי מספר בסיסים ובסוף עברתי בסיס קשה מאוד, שממנו בשביל לצאת נאלצתי להיות עריק, וגם כשזה לא עזר שיחקתי את עצמי חולה נפש (תוך שאני מסרב לגשת לקב"ן) שלא מבין שום פקודה שאומרים לי עד שנאלצו להעלות אותי לועדה אינטגרטיבית שבה החליטו להוציא אותי מהצבא על אי התאמה, כאשר עדיין לא יצאתי, ערערתי ונשארתי בצבא.

לאחר מכן סוף סוף הגעתי לבסיס קל"ב יומיות אך הייתי בתקופת ניסיון שבה איחרתי כל הזמן בלי כוונה ובסוף החליטו שאני לא מתאים ולחזור לבסיס קליטה. בבסיס קליטה לא ידעו מה לעשות איתי ובסוף החליטו שאין מה לעשות איתי אלא להוציא אותי מהצבא על סעיף אי התאמה התנהגות רעה וחמורה (בגלל עשרות המשפטים שעליתי והעריקות).

לאחר שהשתחררתי התחלתי לעבוד. אני מרוויח בסדר בתור ילד בן 20 ויש לי תוכניות לעתיד כמו תואר אקדמי וכו'.
אבל אני מרגיש עכשיו בשיא הכאפה. אותה כאפה של שחרור שכל חייל עובר.
הבעיה שהכאפה שאני מרגיש (באופן סובייקטיבי כמובן) היא שונה מכאפה של חייל רגיל. חייל ששירת 3 שנים מרגיש כאפה של "התרגלתי למערכת ההיא, עשיתי מה שאני צריך לעשות, נטחנתי, ועכשיו צריך להסתגל למערכת חדשה". הכאפה שלי היא "הצלחתי בסופו של דבר לצאת משם, הצלחתי להגיע לאן שרציתי, אבל משהו השתבש. משהו לא הלך כמו שצריך. אבל הכל היה בסדר, הכל לגיטימי".
חבר טוב אמר לי לפני שהתגייסתי שבצבא אני אכיר חברים טובים לחיים, אני אבנה ואתבגר ואהיה בן אדם. במהלך המלחמות שלי עם הצבא הכרתי אנשים טובים שיכלתי להתחבר איתם וכן גם בחורות. אך כל הזמן פעלתי על רקע מחשבה של "אני פה אבל אני בדרך לצאת לאנשהו כי פה אני לא נשאר".

כשיצאתי מההזיה הזאת של צה"ל אני פתאום חושב אחורה ומדמיין את עצמי בתור קצין. אם הייתי בוחר בדרך ההפוכה ויוצא לקצונה ומשרת 4 שנים ונבנה כמו שצריך וטס לתאילנד עם החבר'ה מהקקצ. אולי אז הכל היה בסדר? אני לא שמאלני ואני אוהב את המדינה הזאת ואני מרגיש הרגשה של פספוס אמיתי.
ראיתי את הצבא מבפנים, ראיתי מחדלים, אנשי קבע רשלנים, קצינים ממורמרים, חיילים שחולמים על השחרור וכולם שונאים את המערכת הזאת.
אבל משום מה אני מרגיש הרגשה של פספוס, משהו שכחתי לקחת מהמערכת הזאת וכואב לי, כי יכלתי לפעול אחרת מלכתחילה..
עכשיו יש לי עוד שנה-שנתיים ספייר שבהם אני יכול לעשות פי 10 מכמה שמקבלים במענק שחרור שכנראה לא אקבל. אני יכול לצאת למועדונים ולהכיר בחורות וחבר'ה טובים ולהנות מהחיים. אבל המחשבה הזאת שהכל היה יכול להיות שונה משגעת אותי כי אני לא יודע אם זה נכון או אם זה הכאפה שעוברת לבד..

אני לא יודע למה כתבתי את זה אבל זו סוג של פריקה כנראה. אם יש למישהו משהו לומר בבקשה רק שזה לא יהיה מישהו שהשתחרר מהצבא בשביל לעזור לעסק של דוד שלו שנמצא בחובות לשוק האפור או משהו כזה כי אין לי עסקים במשפחה ולא הייתה לי סיבה אמיתית להשתחרר. פשוט הייתי אני וזה המצב שהגעתי אליו, הרבה אומרים לי שזה מצב מצוין שהרבה רוצים להיות כמוני ואחרים אומרים לי שדפקתי לעצמי את החיים שהשתחררתי על התנהגות רעה וחמורה אבל אני בעצמי לא יודע איפה אני עומד ומה קרה בהזיה הזאת שנקראת צה"ל
אורח

Re: השחרור ומה שאחרי

הודעהעל ידי אורח » 31 יולי 2013 20:25

שמע אני מבין את הגישה שלך, אבל עזוב אותך, היית אתה וזה מה שקיבלת.
בצה"ל יש הרבה יתרונות וחסרונות. בכל מקום אליו תגיע יהיה מישהו שיגיד לך איזה טעות עשית שעזבת את הצבא. סטיגמות, דעות קדומות, שטויות שאנשים שמעו מאנשים אחרים. יגידו לך "טמבל, אידיוט שעזבת את הצבא" וכו', כי זה מה שהם שומעים מאנשים אחרים, ששמעו את זה מאנשים אחרים ששמעו את זה מחייל ששמע את זה מהמפקד שלו ששמע את זה מהקצין שלו.
אתה כרגע מרגיש הרגשה של פספוס, אבל כשהיית בתוך המערכת עצמה, איך הרגשת? שאפת להקלות ומעבר למקומות קרובים יותר לביתך, בידיעה שיום אחד אולי אף תצא מהצבא. להיות קצין הוא לתת מעצמך לצבא, במלוא המובן.
אורח

Re: השחרור ומה שאחרי

הודעהעל ידי אורח » 04 אוגוסט 2013 13:25

xs1 כתב:שיררתי בצה"ל בסך הכל שנה וחצי.
במהלך כל השירות שלי הייתי תחת הרגשה עצמית כזאת של מעבר, כל הזמן חיפשתי לעבור לבסיס הכי טוב שאפשר, הכי קל"ב והכי יומיות מקוצרות. הפרופיל שלי גבוה וכן גם הקב"א גבוהה מאוד והצבא היה עקשן איתי.
עברתי מספר בסיסים ובסוף עברתי בסיס קשה מאוד, שממנו בשביל לצאת נאלצתי להיות עריק, וגם כשזה לא עזר שיחקתי את עצמי חולה נפש (תוך שאני מסרב לגשת לקב"ן) שלא מבין שום פקודה שאומרים לי עד שנאלצו להעלות אותי לועדה אינטגרטיבית שבה החליטו להוציא אותי מהצבא על אי התאמה, כאשר עדיין לא יצאתי, ערערתי ונשארתי בצבא.

לאחר מכן סוף סוף הגעתי לבסיס קל"ב יומיות אך הייתי בתקופת ניסיון שבה איחרתי כל הזמן בלי כוונה ובסוף החליטו שאני לא מתאים ולחזור לבסיס קליטה. בבסיס קליטה לא ידעו מה לעשות איתי ובסוף החליטו שאין מה לעשות איתי אלא להוציא אותי מהצבא על סעיף אי התאמה התנהגות רעה וחמורה (בגלל עשרות המשפטים שעליתי והעריקות).

לאחר שהשתחררתי התחלתי לעבוד. אני מרוויח בסדר בתור ילד בן 20 ויש לי תוכניות לעתיד כמו תואר אקדמי וכו'.
אבל אני מרגיש עכשיו בשיא הכאפה. אותה כאפה של שחרור שכל חייל עובר.
הבעיה שהכאפה שאני מרגיש (באופן סובייקטיבי כמובן) היא שונה מכאפה של חייל רגיל. חייל ששירת 3 שנים מרגיש כאפה של "התרגלתי למערכת ההיא, עשיתי מה שאני צריך לעשות, נטחנתי, ועכשיו צריך להסתגל למערכת חדשה". הכאפה שלי היא "הצלחתי בסופו של דבר לצאת משם, הצלחתי להגיע לאן שרציתי, אבל משהו השתבש. משהו לא הלך כמו שצריך. אבל הכל היה בסדר, הכל לגיטימי".
חבר טוב אמר לי לפני שהתגייסתי שבצבא אני אכיר חברים טובים לחיים, אני אבנה ואתבגר ואהיה בן אדם. במהלך המלחמות שלי עם הצבא הכרתי אנשים טובים שיכלתי להתחבר איתם וכן גם בחורות. אך כל הזמן פעלתי על רקע מחשבה של "אני פה אבל אני בדרך לצאת לאנשהו כי פה אני לא נשאר".

כשיצאתי מההזיה הזאת של צה"ל אני פתאום חושב אחורה ומדמיין את עצמי בתור קצין. אם הייתי בוחר בדרך ההפוכה ויוצא לקצונה ומשרת 4 שנים ונבנה כמו שצריך וטס לתאילנד עם החבר'ה מהקקצ. אולי אז הכל היה בסדר? אני לא שמאלני ואני אוהב את המדינה הזאת ואני מרגיש הרגשה של פספוס אמיתי.
ראיתי את הצבא מבפנים, ראיתי מחדלים, אנשי קבע רשלנים, קצינים ממורמרים, חיילים שחולמים על השחרור וכולם שונאים את המערכת הזאת.
אבל משום מה אני מרגיש הרגשה של פספוס, משהו שכחתי לקחת מהמערכת הזאת וכואב לי, כי יכלתי לפעול אחרת מלכתחילה..
עכשיו יש לי עוד שנה-שנתיים ספייר שבהם אני יכול לעשות פי 10 מכמה שמקבלים במענק שחרור שכנראה לא אקבל. אני יכול לצאת למועדונים ולהכיר בחורות וחבר'ה טובים ולהנות מהחיים. אבל המחשבה הזאת שהכל היה יכול להיות שונה משגעת אותי כי אני לא יודע אם זה נכון או אם זה הכאפה שעוברת לבד..

אני לא יודע למה כתבתי את זה אבל זו סוג של פריקה כנראה. אם יש למישהו משהו לומר בבקשה רק שזה לא יהיה מישהו שהשתחרר מהצבא בשביל לעזור לעסק של דוד שלו שנמצא בחובות לשוק האפור או משהו כזה כי אין לי עסקים במשפחה ולא הייתה לי סיבה אמיתית להשתחרר. פשוט הייתי אני וזה המצב שהגעתי אליו, הרבה אומרים לי שזה מצב מצוין שהרבה רוצים להיות כמוני ואחרים אומרים לי שדפקתי לעצמי את החיים שהשתחררתי על התנהגות רעה וחמורה אבל אני בעצמי לא יודע איפה אני עומד ומה קרה בהזיה הזאת שנקראת צה"ל


ילד פינוקי רוצה להיות קצין אבל עם הקלות עלקקק, חחח אתה כמו זונה שרוצה את הכסף מהזנות אבל בלי להזדיין, מחשבה של ילד בן 10.
xs1
הודעות: 2
הצטרף: 27 יולי 2013 22:22
יצירת קשר:

Re: השחרור ומה שאחרי

הודעהעל ידי xs1 » 04 אוגוסט 2013 23:56

אורח כתב:
xs1 כתב:שיררתי בצה"ל בסך הכל שנה וחצי.
במהלך כל השירות שלי הייתי תחת הרגשה עצמית כזאת של מעבר, כל הזמן חיפשתי לעבור לבסיס הכי טוב שאפשר, הכי קל"ב והכי יומיות מקוצרות. הפרופיל שלי גבוה וכן גם הקב"א גבוהה מאוד והצבא היה עקשן איתי.
עברתי מספר בסיסים ובסוף עברתי בסיס קשה מאוד, שממנו בשביל לצאת נאלצתי להיות עריק, וגם כשזה לא עזר שיחקתי את עצמי חולה נפש (תוך שאני מסרב לגשת לקב"ן) שלא מבין שום פקודה שאומרים לי עד שנאלצו להעלות אותי לועדה אינטגרטיבית שבה החליטו להוציא אותי מהצבא על אי התאמה, כאשר עדיין לא יצאתי, ערערתי ונשארתי בצבא.

לאחר מכן סוף סוף הגעתי לבסיס קל"ב יומיות אך הייתי בתקופת ניסיון שבה איחרתי כל הזמן בלי כוונה ובסוף החליטו שאני לא מתאים ולחזור לבסיס קליטה. בבסיס קליטה לא ידעו מה לעשות איתי ובסוף החליטו שאין מה לעשות איתי אלא להוציא אותי מהצבא על סעיף אי התאמה התנהגות רעה וחמורה (בגלל עשרות המשפטים שעליתי והעריקות).

לאחר שהשתחררתי התחלתי לעבוד. אני מרוויח בסדר בתור ילד בן 20 ויש לי תוכניות לעתיד כמו תואר אקדמי וכו'.
אבל אני מרגיש עכשיו בשיא הכאפה. אותה כאפה של שחרור שכל חייל עובר.
הבעיה שהכאפה שאני מרגיש (באופן סובייקטיבי כמובן) היא שונה מכאפה של חייל רגיל. חייל ששירת 3 שנים מרגיש כאפה של "התרגלתי למערכת ההיא, עשיתי מה שאני צריך לעשות, נטחנתי, ועכשיו צריך להסתגל למערכת חדשה". הכאפה שלי היא "הצלחתי בסופו של דבר לצאת משם, הצלחתי להגיע לאן שרציתי, אבל משהו השתבש. משהו לא הלך כמו שצריך. אבל הכל היה בסדר, הכל לגיטימי".
חבר טוב אמר לי לפני שהתגייסתי שבצבא אני אכיר חברים טובים לחיים, אני אבנה ואתבגר ואהיה בן אדם. במהלך המלחמות שלי עם הצבא הכרתי אנשים טובים שיכלתי להתחבר איתם וכן גם בחורות. אך כל הזמן פעלתי על רקע מחשבה של "אני פה אבל אני בדרך לצאת לאנשהו כי פה אני לא נשאר".

כשיצאתי מההזיה הזאת של צה"ל אני פתאום חושב אחורה ומדמיין את עצמי בתור קצין. אם הייתי בוחר בדרך ההפוכה ויוצא לקצונה ומשרת 4 שנים ונבנה כמו שצריך וטס לתאילנד עם החבר'ה מהקקצ. אולי אז הכל היה בסדר? אני לא שמאלני ואני אוהב את המדינה הזאת ואני מרגיש הרגשה של פספוס אמיתי.
ראיתי את הצבא מבפנים, ראיתי מחדלים, אנשי קבע רשלנים, קצינים ממורמרים, חיילים שחולמים על השחרור וכולם שונאים את המערכת הזאת.
אבל משום מה אני מרגיש הרגשה של פספוס, משהו שכחתי לקחת מהמערכת הזאת וכואב לי, כי יכלתי לפעול אחרת מלכתחילה..
עכשיו יש לי עוד שנה-שנתיים ספייר שבהם אני יכול לעשות פי 10 מכמה שמקבלים במענק שחרור שכנראה לא אקבל. אני יכול לצאת למועדונים ולהכיר בחורות וחבר'ה טובים ולהנות מהחיים. אבל המחשבה הזאת שהכל היה יכול להיות שונה משגעת אותי כי אני לא יודע אם זה נכון או אם זה הכאפה שעוברת לבד..

אני לא יודע למה כתבתי את זה אבל זו סוג של פריקה כנראה. אם יש למישהו משהו לומר בבקשה רק שזה לא יהיה מישהו שהשתחרר מהצבא בשביל לעזור לעסק של דוד שלו שנמצא בחובות לשוק האפור או משהו כזה כי אין לי עסקים במשפחה ולא הייתה לי סיבה אמיתית להשתחרר. פשוט הייתי אני וזה המצב שהגעתי אליו, הרבה אומרים לי שזה מצב מצוין שהרבה רוצים להיות כמוני ואחרים אומרים לי שדפקתי לעצמי את החיים שהשתחררתי על התנהגות רעה וחמורה אבל אני בעצמי לא יודע איפה אני עומד ומה קרה בהזיה הזאת שנקראת צה"ל


ילד פינוקי רוצה להיות קצין אבל עם הקלות עלקקק, חחח אתה כמו זונה שרוצה את הכסף מהזנות אבל בלי להזדיין, מחשבה של ילד בן 10.

טמבל, אם הייתה לך הבנת הנקרא היית מבין שלא התכוונתי ל"קצין עם הקלות".
אמרתי "דרך הפוכה" - משמע במקום לחפש הקלות כל הזמן בשירות ולעשות בעיות אלא לחפש להיות כמה שיותר רציני ופחות הקלות ולהיות קצין שטוחן.
לא התכוונתי לקצין עם הקלות, קצין לא אמור לשאוף להקלות (למרות שיש כאלה שיש להם לצערנו).

חזור אל “רשת הליווי לסרבנים ונמנעים”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Bing [Bot] ו־ 11 אורחים