מורעל שהשתחרר - הסיפור שלי

מידע לגבי תהליכי קבלת פטור משירות צבאי

המנהלים: newprofile, MSMS

Shindy
הודעות: 4
הצטרף: 27 פברואר 2017 13:33
יצירת קשר:

מורעל שהשתחרר - הסיפור שלי

הודעהעל ידי Shindy » 05 אפריל 2017 18:21


** מזהיר מראש, הסיפור מתאר את כל האירועים שהובילו לשחרור וקדמו לו, הוא ארוך וחופר **




אז איך הכל התחיל?
הרומן שלי עם צה"ל התחיל בכיתה ט', כאשר הצטרפתי לבית הספר הטכני של ח"א.
מה זה בעצם הבית ספר הזה?
פשוט מאוד. מלכודת לילדים תמימים שרואים את הצד הטוב של הבית ספר, "מקצוע" שאפשר להשיג, תעודת בגרות טכנולוגית, רמה גבוהה של לימודים, וכו וכו.
למה זאת מלכודת? מכיוון שרובם המוחלט של המלש"בים לא רוצה להתגייס למערך הטכני, ולכן בתי הספר הללו מבטיחים כוח אדם מסויים למערך הטכני. הסיכוי לצאת מהמערך הטכני, שגם ככה נמוך, יורד אפילו עוד אחרי שלמדתם בבית הספר של ח"א.
אז כן, עשיתי את טעות חיי והצטרפתי לטכני, מגמת חשמל.

מעולם לא ראיתי את עצמי משרת במערך הטכני, ושאפתי להגיע לקרבי. זה מה שרציתי לעשות. שאפתי להגיע לצנחנים, לא שאיפה בשמיים, אבל זאת מסורת משפחתית, אבי שירת כקצין בחטיבה, וכך גם אני רציתי לעשות.
כיתה י"א, צו ראשון. השגתי נתונים די טובים מסתבר. קב"א 55, דפ"ר 80, והפרופיל היה 97, אף פעם לא סבלתי מבעיה רפואית כלשהי.
הבהרתי למראיינת בצו ראשון כי אני לא מעוניין לשרת במערך, וכי הייתי רוצה לשרת כצנחנן. היא בתגובה פלטה צחוק ציני מסויים ואמרה "יפה". רק בסוף הסיפור הבנתי את התגובה שלה.

לאחר מס' חודשים קיבלתי זימון לצוות אוויר, האמת שלא חלמתי להיות טייס או משהו, אבל למה לא בעצם? מה גם שראיתי את הזימון הזה ככרטיס יציאה החוצה מהמערך. הרי מי שנופל מטיס מגיע ליחידה קרבית מובחרת אחרת לא? לא. אבל תכף נגיע לזה. :)
עברתי הליך מיון ראשוני, ולאחר מכן הגעתי לירפ"א. שם פסלו אותי בעקבות מספר בעין ימין, לא מספר גבוה, אבל מספיק כדי לפסול מטיס.
לא היה לי אכפת כל כך. לאחר מכן פניתי למיט"ב, ואמרתי להם שנפלתי מצוות אוויר, ואם אני אמור לקבל זימונים כלשהם בקרוב.
הנציגה אמרה שכן, אני אמור לקבל בדואר יום סיירות וזימונים כאלו ואחרים.
אוקיי, שמחתי.

עברו להם חודשיים, שלושה, ארבעה, חמישה חודשים, והופ אני כבר באמצע כיתה י"ב, מחכה לכלום בעצם.
התקשרתי למיט"ב, ושאלתי איפה המיונים שהבטיחו לי? התשובה הייתה "אתה מיועד למערך הטכני, אין שום זימון בדרך". הגבתי די בעצבים וניתקתי לנציגה בפרצוף.
אחרי השיחה התעשתתי, וידעתי שזה לא הזמן לעצבים, ואני חייב להתחיל לפעול מהר כדי לא למצוא את עצמי עושה עבודה לא מספקת ולא מועילה (לי) במשך כמעט שלוש שנים.

השגתי המלצות. כל מיני מדריכים מתנועות נוער שונות שהייתי חבר בהן, מנהל המכללה של ח"א (אל"מ במיל), ועוד. המון המלצות למעבר ללוחמה, ובפרט לצנחנים.
שלחתי הכל למיט"ב עם מכתב מאוד מנומק באורך של שלושה עמודים שנכתב על ידי.
שלחתי את כל החבילה הזאת כל יום. בלי הפסקה.

יום אחד נציגה של מיט"ב התקשרה אליי, שמחתי. הייתי בטוח שזהו אני מקבל משהו, אבל כלום. היא בעיקר חפרה ובסופה של השיחה סיכמה- אתה לא בטיפולנו, אתה של חיל האוויר. ( :x )
ונתנה לי מספר טלפון של מערך המיונים בחיל האוויר. אוקיי...התקשרתי.
כלום לא יצא מזה, הם פשוט אמרו לי "אתה מיועד למערך, אתה שוחר" וכל מה שאמרתי פשוט לא שינה להם.
המשכתי להפוך עולמות ולהציף את מיט"ב והימ"מ במכתבים והמלצות בתקווה שמשהו יעזור - אבל כלום. הדבר היחיד שהמליצו לי לעשות הוא להתגייס, לעבור קורס והכל, ולהגיש טופס 55.

יום הגיוס. תחילת 2016.
כולם נרגשים, ספק שמחים, ורק אני בצד עם פרצוף חמוץ.
החלטתי שהפעולה הבאה היא לסרב פינוי מהבקו"ם.

התגייסתי, עברתי שרשרת חיול, והגיע השלב של לעלות על האוטובוסים. ניגשתי לחייל ש"פיקד" עלינו בזמן השרשרת, ואמרתי לו במילים די פשוטות, "אני לא עולה על האוטובוס".
הוא בתגובה עיקם פרצוף, ואמר לי לחכות בצד. האוטובוס יצא, והוא לקח אותי למקום שנקרא "פלוגת עודד" - פלוגת הסרבנים.
בפלוגה מצאתי כמות מטורפת של חיילים במדי חיל האוויר, וכולם מסרבים מסיבה אחת - הם רוצים קרבי.
שיא הכנות? התרגשתי ושמחתי לראות את זה. גם היה נחמד לדעת שאני לא לבד.

הפלוגה היא בעצם סוג של מעצר, ויש מעין תקופה שאפשר "להשבר" וללכת לטכני, ואם לא עושים את זה, מקבלים כלא למשך 30 יום. לאחר הכלא חוזרים שוב לבקום ומחליטים אם לעלות לאוטובוסים או לא, וכך זה ממשיך במחזוריות, עד (לפי הקצין מיון) שיוצאים מהצבא על אי התאמה / התנהגות רעה.
איך שנכנסתי לפלוגה, לקחו אותי לראיון עם קצין, הקצין שאל אותי למה אני מסרב ולאן אני רוצה להגיע. אמרתי לו שאני רוצה להיות לוחם בצנחנים, אבל לצנחנים צריך גיבוש, וידעתי שהסיכויים לקבל דח"ש לטובת הגיבוש שואפים לאפס, ולכן אמרתי לו שאם הדבר לא יתאפשר, אשמח להגיע לגבעתי, גולני, כפיר, תותחנים, שריון, כל דבר.
ראיתי אותו דופק חצי חיוך, לאחר מכן הוא הדביק לי מדבקה על החוגר, היה כתוב שם " סרבן, רוצה: לוחמה ", וזהו.

במעצר הכרתי חבר טוב, שאני בקשר איתו עד היום, שגם הוא מאותה סיבה שם, הוא שוחר.
פלוגת הסרבנים מלאה במפקדים בני 18 וחצי שהתגייסו בסך הכל חצי שנה לפניכם, והם באמת קוץ. אז תתכוננו לזה בסירוב שלכם ;)
היו איתי גם סרבני מצפון, וסרבנים ערסים מפונקים שרוצים להיות במג"ב ולא בגולני. בכל זאת, בא להם תמונות יפות על רקע ירושלים לאינסטגרם.
כפי שכבר ציינתי, אני הצהרתי כמה פעמים שאני מוכן ורוצה ללכת לכל יעד לחימה אפשרי, כולל שריון, תותחנים, ושאר ירקות.

לאחר תקופה מסויימת, לפני הכלא, אני וחבר שלי החלטנו להסכים, ולנסוע לטכני, לנהל את התהליך "חוקית" דרך טפסי 55 (הטעות הגדולה), מי שלא יודע, הנייר טואלט בצה"ל עשוי מהטפסים האלה.
ראוי לציין שהביאו לנו קצין מיון מחיל האוויר עצמו, ולא קצין מיון של בקום, הוא הבטיח לעזור לנו אישית ונתן לנו את מספר הפלאפון שלו.
נסענו לטכני, התחלנו טירונות. ביום הראשון לטירונות הגשתי טופס 55. שהיה מוכן מבעוד מועד. הטופס חזר זמן קצר מאוד לאחר מכן, אמרו לי שאי אפשר להגיש בטירונות.
סוף הטירונות, קיבלתי המלצות למעבר לקרבי חתומות ע"י המפקדת שלי, המ"מ, והמ"פ.
חשבתי שאולי זה יועיל בטפסי 55 הבאים.

הגעתי לקורס, קורס מערך טכני. לא רק שהמערך הזה מסריח מהשורשים שלו, קיבלתי קורס מאוד מאוד משעמם, חסר כל פעילות וכל עניין, ואפילו לא היה קשור למה שלמדתי במכללה. דבר שלא עולה בקנה אחד עם מה שרציתי לעשות בצבא.
ביום הראשון של הקורס הגשתי את הטופס עם ההמלצות. חודש אחרי כן הוא חזר עם תשובה שלילית בטענה שאני שוחר, וכרגע בקורס, ואין מה לעשות עם זה.
המק"ס ייעץ לי לשלוח את הטופס בסדיר. כמובן שלא הסכמתי איתו ושלחתי עוד אחד. חודש אחרי כן, סוף הקורס, הוא הגיע עם תשובה שלילית, אותה תשובה.

הגעתי לסדיר שלי, בסיס חיל האוויר בדרום הארץ. כן, זוועות.
לא מספיק שהמקצוע חרא ומשעמם, ואפילו לא קשור למה שלמדתי בבית הספר, נפלתי עם מפקד זוועה שניסה לדפוק אותי לא מעט פעמים, בעיקר אחרי שניסיתי לעבור ללוחמה.
מפקד הגף, הקצין שמעל המפקד שלי, היה גם הוא עוקצני ומעצבן. כך לדוגמה, באחד הימים ניקיתי בגף, הוא עבר מאחוריי עם הרכב ואמר "איך הולך לוחם?" וצחק.
הסתכלתי עליו במבט של מוות והמשכתי לנקות. קצין זבל.

כמובן, על היום הראשון בסדיר התחלתי להגיש טפסי 55 עם המלצות והכל.
שלחתי - קיבלתי תשובה שלילית בטענה שאני שוחר ואין עילה לפסילת מקצוע (כאילו שבן אדם שרוצה קרבי זה לא מספיק), והמשכתי במסלול הזה במשך ארבעה חודשים. חלק מהטפסים חזרו אחרי שבועיים ולא חודש.
במצטבר הגשתי 7~8 טפסי 55 למעבר לקרבי, כולם כולל כולם נענו בשלילה. ביקשתי להפגש עם מפקד הטייסת, סידרו לי פגישה איתו רק אחרי כמה שבועות, הוא די התלהב ממני וסיכם את השיחה ב"אנחנו מצדיעים ללוחמים". וזהו. לא עזר בכלום.
בזמן הזה אכלתי הרבה חרא בבסיס, סבלתי מכל שניה בתפקיד הזה, סגרתי המון בלי סיבה, החברה בבסיס הייתה מאוד לא איכותית, כולם כמעט היו עריקים ולכולם 200 יום דפוק. האמת, די מבין אותם.

התשובה האחרונה לטופס 55 שלי הביאה עליי סוג של חורבן נפשי. והבנתי סופית שקרבי אני לא אקבל, ואני הולך להעביר בבסיס הזוועתי הזה, במקצוע הזה, שנתיים ומשהו שנשארו.
תמיד הייתי מסתובב בלי מצב רוח, לא היה לי חשק לכלום, והייתה לי סוג של מועקה בגרון, יכול להיות בגלל הבסיס, יכול להיות כי הבנתי שאני לא הולך לקרבי.
החלטתי שאני יוצא מהמערך, בכל מחיר, גם במחיר של להיות ג'ובניק אמיתי - אחד שלא עושה 11/3 בלי תמורה וסיפוק, אלא יומיות בלי תמורה וסיפוק. כי אם כבר אני לא נהנה, לפחות שאראה בית.
קבעתי תור לקפ"ס (קבן של חיל האוויר) וקיוויתי לטוב.

עקבתי אחרי המדריך של טרגט 21 עם קצת שינויים ממני, כדי לקבל פסילת מקצוע. לא רציתי ישר לצאת מהצבא.
התחלתי את התהליך בספטמבר, הקפ"ס התרשם שאכן יש מצוקה והחליט כרגע להעביר אותי לישון בבית כל יום, עד סיום התהליך עם הפסיכיאטר וכו'. המפקד שלי לא אהב את זה כצפוי.
אני גר כשעה וחצי נסיעה מהבסיס, ופחות מ100 ק"מ אווירי, אז נשארתי בבסיס ולא עברתי.
היומיות הלכו ככה:
קמים בבוקר ב5:30, אוטובוס לבסיס ב6.
יוצאים מהבסיס ב17:20, מגיעים הביתה בערך ב19:00.
חרא שעות, זה באמת מתיש את הגוף לאט לאט. בעיקר שמבלים 3 שעות יומיות בנסיעה מתישה, ולא מגיעים ללונה פארק בסוף, מגיעים למקום שהיה די עוין כלפיי.

הקפ"ס דיבר עם אימי ששיתפה איתי פעולה, ולאחר מכן הוא הפנה אותי לפסיכיאטר בירפ"א, שהפנה אותי לועדה רפואית.
בועדה קבעו לי הת"ש 4, ופרופיל 64. הפרופיל לא עזר, כי רק 45 פוסל, ות"ש 4 גם לא פסל אותי לצערי, כי אני גר קרוב. המשכתי לסגור שבתות על כלום שוב.
בשלב הזה, כל הדרג הפיקודי, המפקד הישיר, ומפקד הגף שנאו אותי, ניסו להתנכל אליי ולעשות לי דווקא.
הייתה לי תורנות מטבח, ובגלל הת"ש 4, המפקד הישיר שלי צריך למצוא לי מחליף לערב, כי תורנות מטבח בבסיס ח"א זה מ6 בבוקר עד 10 11 בלילה, וזה היה כאב ראש בשבילו.
באותו יום, אחרי מסדר הבוקר, קפצתי לשק"ם לקנות אוכל, ולא דיווחתי על כך למפקד הישיר, שבתגובה נתן לי תלונה, ובמקרה דקה אחרי התלונה כבר היה לי משפט אצל מפקד הגף.
קיבלתי 10 ימי ריתוק - באופן לא מפתיע, תקופת ריתוק שמכסה לגמרי את תורנות המטבח. והופ המאפיה הצה"לית התגברה על מכשול הת"ש.
פתחתי נוהל התאבדות, היום אני יודע שזה היה מיותר, לא הייתי צריך לעשות את זה, אבל זה קרה בלהט הרגע. מאותו יום הפכתי לזבל של הגף, השתמשו בי כמנקה, כסותם חורים במידה ומישהו בגימלים באיזה תורנות. והחיים שלי הפכו לגיהנום. לא סתם אומרים "כשאתה משתין על צה"ל הוא נרטב, כשצה"ל משתין עלייך - אתה טובע".
לאחר הריתוק העלו אותי לועדת כשירות לשירות בבסיס, עם אמא שלי. לא רציתי עדיין לצאת אז לא יצאתי. למרות שהקפ"ס עודד את זה. הוא ממש רצה להוציא אותי. לא היה להם כוח להתעסק איתי.

סוף אוקטובר, חודש אחרי הועדה, הייתה לי ועדה בבסיס, עם מפקד הטייסת, מפקד הגף, קפ"ס וכו', שאלו אותי מה הם יכולים לעשות בשבילי, ואמרתי להם שאני לא רוצה להיות שם, ואני לא יכול להרדם בבסיס וכו'.
הם המליצו על מעבר בסיס/תפקיד, וקיבלתי זימון לקרייה, ועדה נוספת במטה חיל האוויר.

פגשתי שם קצינה ממש חמודה, היא נתנה לי רשימה של מקצועות פח, טבח וכו' וביקשה ממני לבחור משהו.
בחרתי איזה מקצוע של יומיות מקוצרות בבסיס אחר שקרוב יותר לביתי (כ10 דק נסיעה במקום שעה וחצי, שיפור משמעותי)
ואז חיכיתי להחלטת הוועדה. הקצינה ההיא מייצגת אותי בוועדה הזאת, אני לא נוכח בה.

שבוע עבר - הגיעו תשובות. אני נשאר בבסיס שלי ובמקצוע שלי. חלק מהאנשים בבסיס אמרו שזה בגלל שהייתי שוחר.
קיבלתי את זה ממש רע, ושוב הלכתי לקפ"ס, שהגיב במילים האלה:
" מה קרה? פתאום קיבלת את התשובה ואתה חוזר אליי? טוב...אתה רוצה להשתחרר מהצבא, נשחרר'תך מהצבא. מחר פסיכיאטר בחר"פ "
הייתי די בהלם מהתגובה שלו. טוב, הלכתי לפסיכיאטר בניסיון אחרון לצאת מהתפקיד. הפסיכיאטר התנהג אליי בצורה מחפירה, ואמר לי שאם אני לא רוצה תרופות אין לי מה לחפש אצלו.
הלכתי הביתה.

חשבתי על זה קצת במשך הימים שאחרי, ואמרתי - טוב, אולי בכל זאת אני אנסה לשנות גישה, אולי הדברים יסתדרו ואוכל לסיים פה את השירות.
הצלחתי למשוך שלושה חודשים נוספים! הם עברו כמו נצח, והייתי סוג של זומבי בחודשים האלה. הרגשתי שאני משתגע, שאני לא מסוגל לעשות את שום עבודה.
לקראת סוף החודש השלישי, המפקד שלי התחיל להפיל עליי גזרות נוספות.
עד עכשיו הייתי ביומיות לא בגלל ת"ש 4, אלא בגלל הקלה של חדר בנפרד, מה שאין בבסיס שלי.
המפקד הצליח להשיג אישור שיאפשר לי לישון בבסיס בחדר רגיל. והוא התעקש על להשאיר אותי לישון גם בימים שלא צריך.
אחרי שבוע, את האפטרים שמגיעים לי הוא עיכב עד ל7 בערב, אוטובוס אחרון.
מה שאומר, 2 אפטרים בשבוע, מתוקף הקלת הת"ש, שבשניהם אני יוצא הביתה באוטובוס של 7:30. מגיע הביתה ב9 בערב וקם לבסיס ב5:30 בבוקר.
ולבסוף הוא הודיע לי כי אחרי פסח אני הולך לסגור כל שבת שניה, בגלל שאינני מוסמך על הכל.

החלטתי שזהו, אני לא הולך לספוג עוד בשקט, אני לא הולך להיות כמו כולם שנמצאים שם כדי "להעביר שירות" . אני לא נשאר במקום שרע לי בו.
נפגשתי עם קפ"סית חדשה, שרצתה לדבר עם אמא שלי. אחרי השיחה היא הפנתה אותי לפסיכיאטר שבוע אחר כך.
ביום ראשון הגעתי לפסיכיאטר, שהתנהג אליי גם הוא בצורה גועלית, לא בצורה שמתנהגים לבני אדם, דיברנו אולי 5 דקות. שאל אותי מה השם, איפה למדתי, האם יש לי בגרות, ולמה רע לי בבסיס.
סיפרתי לו הכל, הוא אמר לי לחכות בחוץ. לאחר כמה דקות הוא יצא עם 2 טפסים.
טופס אחד - גימלים.
טופס שני - הפנייה לועדה רפואית עם המלצה לפרופיל 21.

הגעתי לועדה הרפואית, היו שם בערך 6 בנים ועוד 4 בנות, כולם השתחררו חוץ מאחד שהוריד לפרופיל 45. במרווח של שעתיים בסך הכל, המון אנשים משתחררים אה?
בועדה הרפואית הוסבר לי שאני משתחרר על קשיי הסתגלות וסעיף רפואי נוסף - משהו בעיניים שהחמיר, ככה שלכאן או לכאן, הייתי משתחרר.
הרופא שאל אותי אם יש לי שאלות, נתן לי דף מידע, וזהו. מחר אני חוזר לבסיס לעשות טופס טיולים יוצא, וגמרתי את הסיפור שלי עם צה"ל.
אין ספק שתמיד תעבור בי צביטה מסויימת כשאראה חייל קרבי, בסופו של יום, זאת הייתה השאיפה שלי לכמעט שלוש שנים האלו, אבל הכל לטובה.
כרגע מה שאני מתכנן זה לעשות פסיכומטרי, לעבוד בחברת תקשורת (מתחיל אחרי החג), לחסוך קצת בצד, ובשנה הבאה לעשות שנת התנדבות במד"א, משהו שבהחלט יתן לי סיפוק וחוויות חיוביות לחיים.

אני אסכם בכך שהרצון שלי לצאת נבע מחוסר רצון לשרת בתפקיד שנתנו לי, במערך שנתנו לי, עם הסגל הנוראי שהיה לי, עם ההתעללות מצדו. לא שאפתי להיות ג'ובניק שמגיע הביתה ב12, בסך הכל רציתי לתת מעצמי את הכל ולהיות לוחם. אבל ככה הם החיים. לא צפויים מראש.

ראוי לציין שמרגע ההחלטה שלי לצאת ועד לשחרור עצמו, חלפו בסך הכל שבועיים. לאורך כל התהליך הוריי תמכו בי למחצה, וחברה שלי תמכה בי באופן מלא.
גם עכשיו, אחרי סיפרתי לכולם, חברים, משפחה וכו', חלקם תומכים, חלקם פחות, חלקם היו בטוחים שזה יפגע בי אבל אחרי ההסבר שלי הם הבינו שלא, ורוב הדברים הם בסך הכל מיתוסים. חשוב שתזכרו שהחיים הם שלכם. רק אתם קובעים מה יהיה ולמה. תמיד תעשו מה שעושה לכם טוב, ולעולם אל תתחרטו על מה שגורם לכם לחייך. ואם יציאה מהצבא תגרום לכם לחייך, תעשו את זה.

אני לא מעודד אף אחד ללכת ולהשתחרר מהצבא. אבל אם אתם נמצאים במקום שרע לכם, במקום שאתם לא ממצים את היכולות שלכם, ומגיעים להרגשה של..אני כאן כדי להעביר שירות, שחרור הוא באמת האופציה הנכונה לדעתי.
חיים פעם אחת, תנצלו את זה כמו שצריך, תעשו משהו שאתם באמת אוהבים לעשות.

אני סיימתי (:
נערך לאחרונה על ידי Shindy ב 08 אפריל 2017 14:01, נערך פעם 1 בסך הכל.
אורח

Re: מורעל שהשתחרר - הסיפור שלי

הודעהעל ידי אורח » 05 אפריל 2017 20:30

תאמין לי ... מאחל רק רע לכל המפקדים שהיו מעלייך ולכל מי שהיה לו כל קשר לדברים שהם עשו לך , רוצחים אין לי מילה אחרת
אתה אוליי הצלחת לנשוך את השפתיים שלך ולהתאפק , אחרים היו תולים את עצמם או מוצאים דרך יצירתית אחרת לסיים את החיים שלהם ולהפוך לעוד מספר בסטטיסטיקה שצהל דואג להסתיר כלכך טוב .
בניי זונות של צבא .
בניי זונות של קצינים .
אורח

Re: מורעל שהשתחרר - הסיפור שלי

הודעהעל ידי אורח » 07 אפריל 2017 08:55

Shindy כתב:
** מזהיר מראש, הסיפור מתאר את כל האירועים שהובילו לשחרור וקדמו לו, הוא ארוך וחופר **




אז איך הכל התחיל?
הרומן שלי עם צה"ל התחיל בכיתה ט', כאשר הצטרפתי לבית הספר הטכני של ח"א.
מה זה בעצם הבית ספר הזה?
פשוט מאוד. מלכודת לילדים תמימים שרואים את הצד הטוב של הבית ספר, "מקצוע" שאפשר להשיג, תעודת בגרות טכנולוגית, רמה גבוהה של לימודים, וכו וכו.
למה זאת מלכודת? מכיוון שרובם המוחלט של המלש"בים לא רוצה להתגייס למערך הטכני, ולכן בתי הספר הללו מבטיחים כוח אדם מסויים למערך הטכני. הסיכוי לצאת מהמערך הטכני, שגם ככה נמוך, יורד אפילו עוד אחרי שלמדתם בבית הספר של ח"א.
אז כן, עשיתי את טעות חיי והצטרפתי לטכני, מגמת חשמל.

מעולם לא ראיתי את עצמי משרת במערך הטכני, ושאפתי להגיע לקרבי. לא כי אני איזה מורעל, אלא כי זה מה שרציתי לעשות. שאפתי להגיע לצנחנים, לא שאיפה בשמיים, אבל זאת מסורת משפחתית, אבי שירת כקצין בחטיבה, וכך גם אני רציתי לעשות.
כיתה י"א, צו ראשון. השגתי נתונים די טובים מסתבר. קב"א 55, דפ"ר 80, והפרופיל היה 97, אף פעם לא סבלתי מבעיה רפואית כלשהי.
הבהרתי למראיינת בצו ראשון כי אני לא מעוניין לשרת במערך, וכי הייתי רוצה לשרת כצנחנן. היא בתגובה פלטה צחוק ציני מסויים ואמרה "יפה". רק בסוף הסיפור הבנתי את התגובה שלה.

לאחר מס' חודשים קיבלתי זימון לצוות אוויר, האמת שלא חלמתי להיות טייס או משהו, אבל למה לא בעצם? מה גם שראיתי את הזימון הזה ככרטיס יציאה החוצה מהמערך. הרי מי שנופל מטיס מגיע ליחידה קרבית מובחרת אחרת לא? לא. אבל תכף נגיע לזה. :)
עברתי הליך מיון ראשוני, ולאחר מכן הגעתי לירפ"א. שם פסלו אותי בעקבות מספר בעין ימין, לא מספר גבוה, אבל מספיק כדי לפסול מטיס.
לא היה לי אכפת כל כך. לאחר מכן פניתי למיט"ב, ואמרתי להם שנפלתי מצוות אוויר, ואם אני אמור לקבל זימונים כלשהם בקרוב.
הנציגה אמרה שכן, אני אמור לקבל בדואר יום סיירות וזימונים כאלו ואחרים.
אוקיי, שמחתי.

עברו להם חודשיים, שלושה, ארבעה, חמישה חודשים, והופ אני כבר באמצע כיתה י"ב, מחכה לכלום בעצם.
התקשרתי למיט"ב, ושאלתי איפה המיונים שהבטיחו לי? התשובה הייתה "אתה מיועד למערך הטכני, אין שום זימון בדרך". הגבתי די בעצבים וניתקתי לנציגה בפרצוף.
אחרי השיחה התעשתתי, וידעתי שזה לא הזמן לעצבים, ואני חייב להתחיל לפעול מהר כדי לא למצוא את עצמי עושה עבודה לא מספקת ולא מועילה (לי) במשך כמעט שלוש שנים.

השגתי המלצות. כל מיני מדריכים מתנועות נוער שונות שהייתי חבר בהן, מנהל המכללה של ח"א (אל"מ במיל), ועוד. המון המלצות למעבר ללוחמה, ובפרט לצנחנים.
שלחתי הכל למיט"ב עם מכתב מאוד מנומק באורך של שלושה עמודים שנכתב על ידי.
שלחתי את כל החבילה הזאת כל יום. בלי הפסקה.

יום אחד נציגה של מיט"ב התקשרה אליי, שמחתי. הייתי בטוח שזהו אני מקבל משהו, אבל כלום. היא בעיקר חפרה ובסופה של השיחה סיכמה- אתה לא בטיפולנו, אתה של חיל האוויר. ( :x )
ונתנה לי מספר טלפון של מערך המיונים בחיל האוויר. אוקיי...התקשרתי.
כלום לא יצא מזה, הם פשוט אמרו לי "אתה מיועד למערך, אתה שוחר" וכל מה שאמרתי פשוט לא שינה להם.
המשכתי להפוך עולמות ולהציף את מיט"ב והימ"מ במכתבים והמלצות בתקווה שמשהו יעזור - אבל כלום. הדבר היחיד שהמליצו לי לעשות הוא להתגייס, לעבור קורס והכל, ולהגיש טופס 55.

יום הגיוס. תחילת 2016.
כולם נרגשים, ספק שמחים, ורק אני בצד עם פרצוף חמוץ.
החלטתי שהפעולה הבאה היא לסרב פינוי מהבקו"ם.

התגייסתי, עברתי שרשרת חיול, והגיע השלב של לעלות על האוטובוסים. ניגשתי לחייל ש"פיקד" עלינו בזמן השרשרת, ואמרתי לו במילים די פשוטות, "אני לא עולה על האוטובוס".
הוא בתגובה עיקם פרצוף, ואמר לי לחכות בצד. האוטובוס יצא, והוא לקח אותי למקום שנקרא "פלוגת עודד" - פלוגת הסרבנים.
בפלוגה מצאתי כמות מטורפת של חיילים במדי חיל האוויר, וכולם מסרבים מסיבה אחת - הם רוצים קרבי.
שיא הכנות? התרגשתי ושמחתי לראות את זה. גם היה נחמד לדעת שאני לא לבד.

הפלוגה היא בעצם סוג של מעצר, ויש מעין תקופה שאפשר "להשבר" וללכת לטכני, ואם לא עושים את זה, מקבלים כלא למשך 30 יום. לאחר הכלא חוזרים שוב לבקום ומחליטים אם לעלות לאוטובוסים או לא, וכך זה ממשיך במחזוריות, עד (לפי הקצין מיון) שיוצאים מהצבא על אי התאמה / התנהגות רעה.
איך שנכנסתי לפלוגה, לקחו אותי לראיון עם קצין, הקצין שאל אותי למה אני מסרב ולאן אני רוצה להגיע. אמרתי לו שאני רוצה להיות לוחם בצנחנים, אבל לצנחנים צריך גיבוש, וידעתי שהסיכויים לקבל דח"ש לטובת הגיבוש שואפים לאפס, ולכן אמרתי לו שאם הדבר לא יתאפשר, אשמח להגיע לגבעתי, גולני, כפיר, תותחנים, שריון, כל דבר.
ראיתי אותו דופק חצי חיוך, לאחר מכן הוא הדביק לי מדבקה על החוגר, היה כתוב שם " סרבן, רוצה: לוחמה ", וזהו.

במעצר הכרתי חבר טוב, שאני בקשר איתו עד היום, שגם הוא מאותה סיבה שם, הוא שוחר.
פלוגת הסרבנים מלאה במפקדים בני 18 וחצי שהתגייסו בסך הכל חצי שנה לפניכם, והם באמת קוץ. אז תתכוננו לזה בסירוב שלכם ;)
היו איתי גם סרבני מצפון, וסרבנים ערסים מפונקים שרוצים להיות במג"ב ולא בגולני. בכל זאת, בא להם תמונות יפות על רקע ירושלים לאינסטגרם.
כפי שכבר ציינתי, אני הצהרתי כמה פעמים שאני מוכן ורוצה ללכת לכל יעד לחימה אפשרי, כולל שריון, תותחנים, ושאר ירקות.

לאחר תקופה מסויימת, לפני הכלא, אני וחבר שלי החלטנו להסכים, ולנסוע לטכני, לנהל את התהליך "חוקית" דרך טפסי 55 (הטעות הגדולה), מי שלא יודע, הנייר טואלט בצה"ל עשוי מהטפסים האלה.
ראוי לציין שהביאו לנו קצין מיון מחיל האוויר עצמו, ולא קצין מיון של בקום, הוא הבטיח לעזור לנו אישית ונתן לנו את מספר הפלאפון שלו.
נסענו לטכני, התחלנו טירונות. ביום הראשון לטירונות הגשתי טופס 55. שהיה מוכן מבעוד מועד. הטופס חזר זמן קצר מאוד לאחר מכן, אמרו לי שאי אפשר להגיש בטירונות.
סוף הטירונות, קיבלתי המלצות למעבר לקרבי חתומות ע"י המפקדת שלי, המ"מ, והמ"פ.
חשבתי שאולי זה יועיל בטפסי 55 הבאים.

הגעתי לקורס, קורס מערך טכני. לא רק שהמערך הזה מסריח מהשורשים שלו, קיבלתי קורס מאוד מאוד משעמם, חסר כל פעילות וכל עניין, ואפילו לא היה קשור למה שלמדתי במכללה. דבר שלא עולה בקנה אחד עם מה שרציתי לעשות בצבא.
ביום הראשון של הקורס הגשתי את הטופס עם ההמלצות. חודש אחרי כן הוא חזר עם תשובה שלילית בטענה שאני שוחר, וכרגע בקורס, ואין מה לעשות עם זה.
המק"ס ייעץ לי לשלוח את הטופס בסדיר. כמובן שלא הסכמתי איתו ושלחתי עוד אחד. חודש אחרי כן, סוף הקורס, הוא הגיע עם תשובה שלילית, אותה תשובה.

הגעתי לסדיר שלי, בסיס חיל האוויר בדרום הארץ. כן, זוועות.
לא מספיק שהמקצוע חרא ומשעמם, ואפילו לא קשור למה שלמדתי בבית הספר, נפלתי עם מפקד זוועה שניסה לדפוק אותי לא מעט פעמים, בעיקר אחרי שניסיתי לעבור ללוחמה.
מפקד הגף, הקצין שמעל המפקד שלי, היה גם הוא עוקצני ומעצבן. כך לדוגמה, באחד הימים ניקיתי בגף, הוא עבר מאחוריי עם הרכב ואמר "איך הולך לוחם?" וצחק.
הסתכלתי עליו במבט של מוות והמשכתי לנקות. קצין זבל.

כמובן, על היום הראשון בסדיר התחלתי להגיש טפסי 55 עם המלצות והכל.
שלחתי - קיבלתי תשובה שלילית בטענה שאני שוחר ואין עילה לפסילת מקצוע (כאילו שבן אדם שרוצה קרבי זה לא מספיק), והמשכתי במסלול הזה במשך ארבעה חודשים. חלק מהטפסים חזרו אחרי שבועיים ולא חודש.
במצטבר הגשתי 7~8 טפסי 55 למעבר לקרבי, כולם כולל כולם נענו בשלילה. ביקשתי להפגש עם מפקד הטייסת, סידרו לי פגישה איתו רק אחרי כמה שבועות, הוא די התלהב ממני וסיכם את השיחה ב"אנחנו מצדיעים ללוחמים". וזהו. לא עזר בכלום.
בזמן הזה אכלתי הרבה חרא בבסיס, סבלתי מכל שניה בתפקיד הזה, סגרתי המון בלי סיבה, החברה בבסיס הייתה מאוד לא איכותית, כולם כמעט היו עריקים ולכולם 200 יום דפוק. האמת, די מבין אותם.

התשובה האחרונה לטופס 55 שלי הביאה עליי סוג של חורבן נפשי. והבנתי סופית שקרבי אני לא אקבל, ואני הולך להעביר בבסיס הזוועתי הזה, במקצוע הזה, שנתיים ומשהו שנשארו.
תמיד הייתי מסתובב בלי מצב רוח, לא היה לי חשק לכלום, והייתה לי סוג של מועקה בגרון, יכול להיות בגלל הבסיס, יכול להיות כי הבנתי שאני לא הולך לקרבי.
החלטתי שאני יוצא מהמערך, בכל מחיר, גם במחיר של להיות ג'ובניק אמיתי - אחד שלא עושה 11/3 בלי תמורה וסיפוק, אלא יומיות בלי תמורה וסיפוק. כי אם כבר אני לא נהנה, לפחות שאראה בית.
קבעתי תור לקפ"ס (קבן של חיל האוויר) וקיוויתי לטוב.

עקבתי אחרי המדריך של טרגט 21 עם קצת שינויים ממני, כדי לקבל פסילת מקצוע. לא רציתי ישר לצאת מהצבא.
התחלתי את התהליך בספטמבר, הקפ"ס התרשם שאכן יש מצוקה והחליט כרגע להעביר אותי לישון בבית כל יום, עד סיום התהליך עם הפסיכיאטר וכו'. המפקד שלי לא אהב את זה כצפוי.
אני גר כשעה וחצי נסיעה מהבסיס, ופחות מ100 ק"מ אווירי, אז נשארתי בבסיס ולא עברתי.
היומיות הלכו ככה:
קמים בבוקר ב5:30, אוטובוס לבסיס ב6.
יוצאים מהבסיס ב17:20, מגיעים הביתה בערך ב19:00.
חרא שעות, זה באמת מתיש את הגוף לאט לאט. בעיקר שמבלים 3 שעות יומיות בנסיעה מתישה, ולא מגיעים ללונה פארק בסוף, מגיעים למקום שהיה די עוין כלפיי.

הקפ"ס דיבר עם אימי ששיתפה איתי פעולה, ולאחר מכן הוא הפנה אותי לפסיכיאטר בירפ"א, שהפנה אותי לועדה רפואית.
בועדה קבעו לי הת"ש 4, ופרופיל 64. הפרופיל לא עזר, כי רק 45 פוסל, ות"ש 4 גם לא פסל אותי לצערי, כי אני גר קרוב. המשכתי לסגור שבתות על כלום שוב.
בשלב הזה, כל הדרג הפיקודי, המפקד הישיר, ומפקד הגף שנאו אותי, ניסו להתנכל אליי ולעשות לי דווקא.
הייתה לי תורנות מטבח, ובגלל הת"ש 4, המפקד הישיר שלי צריך למצוא לי מחליף לערב, כי תורנות מטבח בבסיס ח"א זה מ6 בבוקר עד 10 11 בלילה, וזה היה כאב ראש בשבילו.
באותו יום, אחרי מסדר הבוקר, קפצתי לשק"ם לקנות אוכל, ולא דיווחתי על כך למפקד הישיר, שבתגובה נתן לי תלונה, ובמקרה דקה אחרי התלונה כבר היה לי משפט אצל מפקד הגף.
קיבלתי 10 ימי ריתוק - באופן לא מפתיע, תקופת ריתוק שמכסה לגמרי את תורנות המטבח. והופ המאפיה הצה"לית התגברה על מכשול הת"ש.
פתחתי נוהל התאבדות, היום אני יודע שזה היה מיותר, לא הייתי צריך לעשות את זה, אבל זה קרה בלהט הרגע. מאותו יום הפכתי לזבל של הגף, השתמשו בי כמנקה, כסותם חורים במידה ומישהו בגימלים באיזה תורנות. והחיים שלי הפכו לגיהנום. לא סתם אומרים "כשאתה משתין על צה"ל הוא נרטב, כשצה"ל משתין עלייך - אתה טובע".
לאחר הריתוק העלו אותי לועדת כשירות לשירות בבסיס, עם אמא שלי. לא רציתי עדיין לצאת אז לא יצאתי. למרות שהקפ"ס עודד את זה. הוא ממש רצה להוציא אותי. לא היה להם כוח להתעסק איתי.

סוף אוקטובר, חודש אחרי הועדה, הייתה לי ועדה בבסיס, עם מפקד הטייסת, מפקד הגף, קפ"ס וכו', שאלו אותי מה הם יכולים לעשות בשבילי, ואמרתי להם שאני לא רוצה להיות שם, ואני לא יכול להרדם בבסיס וכו'.
הם המליצו על מעבר בסיס/תפקיד, וקיבלתי זימון לקרייה, ועדה נוספת במטה חיל האוויר.

פגשתי שם קצינה ממש חמודה, היא נתנה לי רשימה של מקצועות פח, טבח וכו' וביקשה ממני לבחור משהו.
בחרתי איזה מקצוע של יומיות מקוצרות בבסיס אחר שקרוב יותר לביתי (כ10 דק נסיעה במקום שעה וחצי, שיפור משמעותי)
ואז חיכיתי להחלטת הוועדה. הקצינה ההיא מייצגת אותי בוועדה הזאת, אני לא נוכח בה.

שבוע עבר - הגיעו תשובות. אני נשאר בבסיס שלי ובמקצוע שלי. חלק מהאנשים בבסיס אמרו שזה בגלל שהייתי שוחר.
קיבלתי את זה ממש רע, ושוב הלכתי לקפ"ס, שהגיב במילים האלה:
" מה קרה? פתאום קיבלת את התשובה ואתה חוזר אליי? טוב...אתה רוצה להשתחרר מהצבא, נשחרר'תך מהצבא. מחר פסיכיאטר בחר"פ "
הייתי די בהלם מהתגובה שלו. טוב, הלכתי לפסיכיאטר בניסיון אחרון לצאת מהתפקיד. הפסיכיאטר התנהג אליי בצורה מחפירה, ואמר לי שאם אני לא רוצה תרופות אין לי מה לחפש אצלו.
הלכתי הביתה.

חשבתי על זה קצת במשך הימים שאחרי, ואמרתי - טוב, אולי בכל זאת אני אנסה לשנות גישה, אולי הדברים יסתדרו ואוכל לסיים פה את השירות.
הצלחתי למשוך שלושה חודשים נוספים! הם עברו כמו נצח, והייתי סוג של זומבי בחודשים האלה. הרגשתי שאני משתגע, שאני לא מסוגל לעשות את שום עבודה.
לקראת סוף החודש השלישי, המפקד שלי התחיל להפיל עליי גזרות נוספות.
עד עכשיו הייתי ביומיות לא בגלל ת"ש 4, אלא בגלל הקלה של חדר בנפרד, מה שאין בבסיס שלי.
המפקד הצליח להשיג אישור שיאפשר לי לישון בבסיס בחדר רגיל. והוא התעקש על להשאיר אותי לישון גם בימים שלא צריך.
אחרי שבוע, את האפטרים שמגיעים לי הוא עיכב עד ל7 בערב, אוטובוס אחרון.
מה שאומר, 2 אפטרים בשבוע, מתוקף הקלת הת"ש, שבשניהם אני יוצא הביתה באוטובוס של 7:30. מגיע הביתה ב9 בערב וקם לבסיס ב5:30 בבוקר.
ולבסוף הוא הודיע לי כי אחרי פסח אני הולך לסגור כל שבת שניה, בגלל שאינני מוסמך על הכל.

החלטתי שזהו, אני לא הולך לספוג עוד בשקט, אני לא הולך להיות כמו כולם שנמצאים שם כדי "להעביר שירות" . אני לא נשאר במקום שרע לי בו.
נפגשתי עם קפ"סית חדשה, שרצתה לדבר עם אמא שלי. אחרי השיחה היא הפנתה אותי לפסיכיאטר שבוע אחר כך.
ביום ראשון הגעתי לפסיכיאטר, שהתנהג אליי גם הוא בצורה גועלית, לא בצורה שמתנהגים לבני אדם, דיברנו אולי 5 דקות. שאל אותי מה השם, איפה למדתי, האם יש לי בגרות, ולמה רע לי בבסיס.
סיפרתי לו הכל, הוא אמר לי לחכות בחוץ. לאחר כמה דקות הוא יצא עם 2 טפסים.
טופס אחד - גימלים.
טופס שני - הפנייה לועדה רפואית עם המלצה לפרופיל 21.

הגעתי לועדה הרפואית, היו שם בערך 6 בנים ועוד 4 בנות, כולם השתחררו חוץ מאחד שהוריד לפרופיל 45. במרווח של שעתיים בסך הכל, המון אנשים משתחררים אה?
בועדה הרפואית הוסבר לי שאני משתחרר על קשיי הסתגלות וסעיף רפואי נוסף - משהו בעיניים שהחמיר, ככה שלכאן או לכאן, הייתי משתחרר.
הרופא שאל אותי אם יש לי שאלות, נתן לי דף מידע, וזהו. מחר אני חוזר לבסיס לעשות טופס טיולים יוצא, וגמרתי את הסיפור שלי עם צה"ל.
אין ספק שתמיד תעבור בי צביטה מסויימת כשאראה חייל קרבי, בסופו של יום, זאת הייתה השאיפה שלי לכמעט שלוש שנים האלו, אבל הכל לטובה.
כרגע מה שאני מתכנן זה לעשות פסיכומטרי, לעבוד בחברת תקשורת (מתחיל אחרי החג), לחסוך קצת בצד, ובשנה הבאה לעשות שנת התנדבות במד"א, משהו שבהחלט יתן לי סיפוק וחוויות חיוביות לחיים.

אני אסכם בכך שהרצון שלי לצאת נבע מחוסר רצון לשרת בתפקיד שנתנו לי, במערך שנתנו לי, עם הסגל הנוראי שהיה לי, עם ההתעללות מצדו. לא שאפתי להיות ג'ובניק שמגיע הביתה ב12, בסך הכל רציתי לתת מעצמי את הכל ולהיות לוחם. אבל ככה הם החיים. לא צפויים מראש.

ראוי לציין שמרגע ההחלטה שלי לצאת ועד לשחרור עצמו, חלפו בסך הכל שבועיים. לאורך כל התהליך הוריי תמכו בי למחצה, וחברה שלי תמכה בי באופן מלא.
גם עכשיו, אחרי סיפרתי לכולם, חברים, משפחה וכו', חלקם תומכים, חלקם פחות, חלקם היו בטוחים שזה יפגע בי אבל אחרי ההסבר שלי הם הבינו שלא, ורוב הדברים הם בסך הכל מיתוסים. חשוב שתזכרו שהחיים הם שלכם. רק אתם קובעים מה יהיה ולמה. תמיד תעשו מה שעושה לכם טוב, ולעולם אל תתחרטו על מה שגורם לכם לחייך. ואם יציאה מהצבא תגרום לכם לחייך, תעשו את זה.

אני לא מעודד אף אחד ללכת ולהשתחרר מהצבא. אבל אם אתם נמצאים במקום שרע לכם, במקום שאתם לא ממצים את היכולות שלכם, ומגיעים להרגשה של..אני כאן כדי להעביר שירות, שחרור הוא באמת האופציה הנכונה לדעתי.
חיים פעם אחת, תנצלו את זה כמו שצריך, תעשו משהו שאתם באמת אוהבים לעשות.

אני סיימתי (:

וואלה, חייב לומר לך כל הכבוד. גם אני יצאתי בערך שבועיים אחרי שהחלטתי שאני יוצא אבל שמו לי משמעותית פחות רגליים בדרך. כמו שהבחור השני אמר... טוב מאוד שנשכת את השפה ולא הפכת לסטטיסטיקה.
ron99551
הודעות: 4
הצטרף: 12 ספטמבר 2016 17:11
יצירת קשר:

Re: מורעל שהשתחרר - הסיפור שלי

הודעהעל ידי ron99551 » 17 אפריל 2017 16:22

קראתי הכול וזה פשוט כואב אחי,אני ממש כמוך אני גם למדתי בבית ספר כזה ושובצתי לתפקיד של המערך הטכני, למרות כל מה שלמדתי לא עבדתי במקצוע ולבסף גם החלטתי להשתחרר ,בהצלחה בחיים גבר!!!

חזור אל “רשת הליווי לסרבנים ונמנעים”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Bing [Bot], Google [Bot] ו־ 28 אורחים