מצטער על החפירה, אשמח למי שיעזור.

התגייסתי באוגוסט ליחידה קרבית, אחרי שהיה לי פרופיל נמוך על בעיות אוטופדיות ופציעה קשה בברך והתעקשתי להעלות אותו במהלך שנת השירות שעשיתי.
החודש הראשון עבר לי מצויין, אין כאבים חריגים, רק מהעומס. יום אחד קמתי בבוקר למדס עם המחלקה עם כאבים מטורפים בברך, כל המדס(שהיה קליל) נגררתי בערך 40 מטר מאחורה. באותו יום למזלי שלחו אותי לעבודות רס"ר. הלכתי לראות את החופ"ל והוא אמר לי שבמילא עוד יומיים אני חוזר לבית ואם כשאני יחזור יהיו עדיין כאבים אז רק אני יפנה אליו.
קרה, פניתי אליו ביום ראשון כשהגעתי וביקשתי לראות רופא, הוא אמר שאני יראה. חיכיתי יום, שאלתי מה קורה, כלום. חיכיתי יומיים, חיכיתי שלושה, חיכיתי ארבעה. כלום, לא יודעים מה עם התור שלך. כל יום שאלתי אותו בצהריים ובערב מה נסגר עם התור לרופא והוא רק אומר שאין לו תשובה.
יש לציין שכל הזמן הזה הייתי בתחושה עמוקה של ייאוש ודיכאון, כל יום פרצתי בבכי סתם ככה, המשכתי לעשות את מה שאמרו לי למרות הכאבים ועדיין לאף אחד לא היה אכפת. דיברתי עם המפקדים, סיפרתי לו על הכל, הוא אמר שינסה לעזור לי אבל בתאכלס ידעתי שהוא כולה מפקד והוא לא יכול לעזור לי.
היה בתקופה הזאת גם נסיון כלשהו להזיק לעצמי שבסופו של דבר נגמר רק בקצת סחרחורות, בלעתי את כל הכדורים שהיו ברשותי שהיו 2 אקמול ו6 אופטלגין.
לאחר שבוע וחצי(מאז שביקשתי רופא) הלכתי למפקד ופשוט התחננתי שיבדוק מה נסגר איתי. בא אליי החופ"ל ושאל אותי למה לא אמרתי לו על הכאבים בברכיים(שזה שקר, אמרתי לו אלף פעם, ופעם אחת הוא נתן לי את האקמול הזה שבלעתי הליצן הזה) ושכניראה יום אחרי אני יראה רופא.
ראיתי רופאה, הסברתי לה על כל הבעיות הרפואיות שלי(והיה גם בתיק הרפואי שלי את המסמך על הוועדה הרפואית שהייתה לי לפני הגיוס), היא נתנה לי סתם איבופן ואמרה שהכל יעבור. לקחתי את האיבופן כמו אידיוט, גם חמישה ימים הרגשתי כמו סמרטוט וגם זה לא ממש הזיז לכאבים שהיו לי.
החלטתי שנמאס לי, קמתי ולקחתי את הדברים שלי והלכתי לכיוון הש.ג, פספסתי את האוטובוס האחרון והמפקד בש.ג בא לדבר איתי.
סיפרתי לו הכל והוא המליץ לי לדבר עם המ"מ, דיברתי גם איתו ואז שלחו אותי למ"פ, ומשם למפקד אימון היסוד.
לקחו לי את הנשק, שמו אותי בהשגחה, ואז פתאום אני מקבל טלפון מאמא שלי שאני לא יגיד לפסיכיאטר שטויות ויגיד לו רק את האמת וכאלה, אני לא הבנתי כל כך מה היא רוצה ועל מה היא מדברת אבל אמרתי לה בסדר. חצי דקה אחר כך מקימים אותי אומרים לי תעלה מהר על הציוד שלך ובוא איתנו. לקחו אותי לפסיכיאטר, שאל אותי שאלות, עניתי בכנות. אין לי רצון למות, אני אוהב לחיות. אני מרגיש מבוייש בזה שבלעתי כדורים. רק רוצה כבר ועדה רפואית.
הוא קבע שאני בריא בנפשי אבל יש לקדם כמה שיותר את כל מה שקשור לרפואה אצלי ושם המלצה לקב"ן ולרופא יחידה בתיק האישי.
החזירו אותי לבסיס, שקעתי בדיכאון שוב, הרגשתי שפשוט אין לי מה לעשות, שאני חסר אונים לגמרי ובלעתי את האיבופן שהרופאה נתנה לי. חבר מהמחלקה עצר אותי בכדור החמישי ודיווח לאחד המפקדים, שלחו אותי להרגע סופ"ש בבית.
חזרתי, מאופס, אחרי שכל המפקדים והקצינים והפסיכיאטר הבטיחו לי משהו לגבי הרופא. יום ראשון ישבתי חיכיתי לקב"ן, ראיתי חבר מהמחלקה "מה אתה עושה פה?" "רופאה יחידה" "מה יש?" "כאבים ברגליים" "מתי ביקשת רופא?" "אתמול" "וואלה…"
כמה שניות אחרי זה נכנסתי לקב"ן. הקב"ן נתן לי תחושה של אפס, איים עליי לפחות 4 פעמים שאם אני רק יחשוב על לצאת עם סעיף נפשי יקחו לי את הרשיון וישימו אותי במוסד לחולי נפש וראיתי שהוא רק מנסה לסגור את הפינה הזאת של פגיעה עצמית עם זה שהוא די הכריח אוי להגיד שאני לא יפגע בעצמי עוד פעם.
מהשיחה איתו יצאתי עם דמעות בעיניים(למרות שלא נתתי לו לשבור אותי), אמרתי למפקד שלי שאני לא רוצה לראות את הבן אדם הזה יותר בחיים וביום שלישי ניגשתי לחופ"ל לשאול מה קורה איתי.
הוא בכלל לא הבין על מה אני מדבר, ראיתי שסתם האכילו אותי שקרים. אף אחד לא מנסה לקדם כלום, את המכתב של הפסיכיאטר לא טרחו אפילו להוציא מהתיק הרפואי, פשוט כלום. אמרתי לו שעדיין יש לי כאבים וביקשתי שוב רופא, הוא אמר שאם יהיו תורים אז הוא יראה מה הוא יכול לעשות(זה אחרי שכבר הספקתי לראות עוד 2 חברים מהמחלקה רואים רופא יום אחרי שהם ביקשו).

כרגע אני בבית, בלי שום כוונות לחזור לבסיס ביום ראשון, כי אני יודע שמרגע שאני ידרוך על האוטובוס לבסיס זה נגמר. אין אלוהים, הם יכולים לעשות איתי מה שבא להם ולשקר לי כמה שהם רוצים ולמנוע ממני אפילו זכויות בסיסיות כמו לראות רופא 48 שעות מרגע הבקשה.
לפי מה שאני הבנתי, אני חייל טוב(הצצתי בחוות דעת של המ"פ לקב"ן, חוץ מזה אני יודע שאני חייל טוב), מבחינת החומר המקצועי שאנחנו לומדים אני אפילו מצויין. מלא מוטיבציה לשירות משמעותי, בלי בעיות משמעת בכלל. הם יודעים שברגע שאני יגיע לועדה רפואית או לפחות לאורטופד, הסתיים השירות הקרבי שלי, וחבל לבזבז עוד חייל שיכול לעלות לקו. אז משחקים בי ככה כי הם יודעים שאני לא יעיז לסרב פקודה או משהו בסגנון.

לי נשבר כבר, כל המוטיבציה וכל הערכים וכל השטויות האלה, אני יכול לזרוק אותם לפח. כרגע אני חושב על נפקדות, חבר שלי אמר לי שאני צריך רק עריקות כי אז לא רק שקרבי אני כבר לא יהיה אלא הם גם יבואו לקראתי. הוא אמר לי שיהיה לי קשה עם ההורים בהתחלה כמו שהיה לו אבל זה לא החלטה שלהם כי אני אוכל את החרא.
אין לי כוונות להשתחרר מהצבא כרגע, אני רוצה או תפקיד טוב שהוא לא לוחם, או קרוב לבית.

מה אתם חושבים? יעזור/לא יעזור? יש משהו אחר שהייתם ממליצים עליו?