הי,תראה,אדם אחד אומר: "חיי אינם חיים. אבי עזב אותי כשהייתי תינוק. אמי התעללה בי כל הילדות. החברה שלי, שהייתי אתה חמש שנים, עזבה אותי אתמול בבוקר. אני לא יכול יותר. אני מתכוון להתאבד"אדם שני אומר: "טוב … לא משנה …. תעזוב אותי …… מממממ [קב"ן: "מה אמרת?"] … לא משנה"אין סיכוי שהאדם הראשון יאובחן כסובל מדיכאון. יש סיכוי טוב (אם מידע נוסף יצביע לכיוון הזה), שהאדם השני יאובחן כסובל מדיכאון.למה? כי אמנם האדם הראשון סיפר לקב"ן את כל הדברים ה"נכונים", אבל הוא עשה את זה בצורה מאוד מסודרת, במשפטים רהוטים, בשפה גבוהה ומתוך מחשבה ותכנון. גם אם הוא אומר את האמת המרה, ברור שמצבו הנפשי דווקא מספיק טוב כדי שזה לא יפריע לו לדבר כל כך יפה.האדם השני, לעומת זאת, מתקשה לתקשר וסגור בתוך עצמו. יכול להיות שהוא סתם לא רוצה לדבר, זה נכון, אבל אם יש גם עדויות אחרות שמצביעות על דיכאון (למשל תנוחת גוף, מידע על אופן התפקוד הכללי שלו, וגם דברים שהוא בכל זאת מצליח להוציא מהפה), אז יותר הגיוני להניח שהוא פשוט לא יכול לתקשר, כי מצבו הנפשי עד כדי כך קשה.אז אני לא אומר לך לא להגיד את כל הדברים שחשוב להזכיר, אבל באמת יותר חשוב האיך ולא המה.ותקרא שוב את טרגט21.בי,סרגיי.
.
